"מה זה מחבואים"? שאל אותי ילד בן 8 עימו אני נפגש בקליניקה בהוד השרון. "אף פעם לא שיחקת מחבואים"? שאלתי בהפתעה. תחילה חשבתי שאולי מדובר במקרה חריג, אך במרוצת הזמן התחלתי להבין כי פער הדורות הביא עמו משחקים חדשים וכי הנחת המוצא שלי כי ילדים מכירים ומשחקים את אשר אני הכרתי ושיחקתי - היא שגויה. יתרה מזו, בתור עובד סוציאלי קליני ומטפל פרטני וקבוצתי בילדים ונוער תמיד הנחתי כי אני מכיר את עולמם של הילדים וחי אותו מתוך ההתנסות האישית שלי כילד. במהרה הבנתי שטענה זו אינה מדויקת.
במאמר הנוכחי אני רוצה לטעון כי מתוך היכרות עם תכנים מעולמם האישי של ילדים ונוער, מטפלים והורים יכולים להגיע להבנה מעמיקה יותר של מצבם הרגשי ושל חוויותיהם. המטפל, שלא כמו ההורה, מתמקד בחוויה ובצורה שהיא נחווית במטופל ולאו-דווקא במציאות עצמה המתרחשת באופן חיצוני. עם זאת, לא כל מטופל, אדרבה כאשר מדובר בילדים ונוער, מסוגל להעביר את תחושותיו במילים.
לצורך ההבהרה, ילד יכול לומר לנו: "היה לי כיף לשחק במחבואים". האם ההבנה שלנו בעקבות משפט זה משתנה בהינתן ומעולם לא שיחקנו מחבואים בילדות? האם היא משתנה בהינתן ואכן שיחקנו מחבואים כילדים? טענתי היא שכמובן כן. חווית המציאות עצמה יכולה להשתנות מאדם לאדם, אך כעת, מתוך ניסיון אישי, אנו יכולים לחשוב על היצירתיות במציאת מחבוא מושלם. על הריגוש בהסתערות על מקום בו "העומד" ספר, על הוויכוח הסוער כאשר יש חילוקי דעות מי פסל את מי ראשון. אל לנו לצאת מנקודת הנחה שאותו ילד חווה בדיוק את אותן חוויות כמונו. אך כעת נוכל דווקא ממקום של הזדהות לגייס אמפתיה לתסכול ולתחושות השליליות שעלולות לעלות מהמשחק, כמו גם להיות שותפים להתלהבות מניצחון.
אילו ילדים היו עדיין משחקים בעיקר במחבואים ותופסת אני מניח שלמאמר זה לא הייתה תכלית, שכן מי מאתנו לא שותף לפעילויות אלה בזמן אחד או אחר. אך הזמנים השתנו, הילדים והנוער השתנו יחד איתו ואנחנו נשארנו מאחור (או מלפנים, תלוי את מי שואלים). כיום, ילדים משחקים במשחקי מחשב וקונסולות, אין להם פייסבוק כי זה של "זקנים". הם מעלים סטורי לאינסטגרם (ולא, הם לא קוראים לזה אינסטוש), שולחים דיירקטים ויש להם המון סקינים לסנפצ'אט. אם חלק מהמושגים הללו לא מוכרים לכם, כנראה שאתם לא ילדים ומתוקף כך אנחנו והם מדברים בשפה שונה לחלוטין.
מתוקף תפקידי כמטפל ארצה להביא דוגמה מתוך חדר הטיפולים שתמחיש את דבריי - אלכס (שם בדוי) הוא ילד בכיתה א' איתו עבדתי, כאמור, במסגרת קליניקה פרטית בהוד השרון. בגן, התמודד עם בעיות רגשיות שנבעו בעיקרן מקשיי שפה ותקשורת. באותה עת נעשתה עבודה טיפולית מקיפה שכללה שעות טיפול רגשי פרטני, קלינאית תקשורת וסייעת צמודה. הטיפול המקיף נשא פירות ואלכס הצליח להגיע למקום מתון יותר בו הוא מביע את עצמו בצורה מותאמת, אם כי בעיקר דרך מחוות. אמא של אלכס היא אם יחידנית. הריונה הראשון הסתיים בהפלה בחודשים המוקדמים. בהריון השני הייתה לידה שקטה ולאחר שנים של טיפולי פוריות יקרים וכואבים נולד אלכס. תחת נסיבות אלה קל להבין את הטיפול העוטף שאלכס מקבל. אמנם, הטיפולים הרבים הניבו תוצאות בעלות ערך טיפולי גבוה מאוד עבורו, אך מנגד, אמא של אלכס עטפה אותו גם בחרדה פן יקרה חלילה משהו לבנה היקר לה מכל. הדבר הוביל למעשה לסגנון הורות שנענה באופן מוגזם לצרכים של אלכס ובו בזמן מתירני בכך שמאפשר לאלכס גישה לתכנים שלא בהכרח הולמים את גילו.
פעולות החייאה
לאורך מפגשינו אלכס העדיף לשחק בבובות פרווה גדולות. ליתר דיוק, העדיף להכותן ולהוציא אותן להורג בשיטות מגוונות וציוריות כגון קשירת ידי הבובות מאחורי הגב ושיסוף גרונן, אכילתן או הרעלתן. הוא הקפיד לחפור בור באמצעות את חפירה דמיוני, להניח את גופת הבובות בפנים ולכסות אותו היטב. לאחר שעשה זאת והבין כי כעת משעמם שהבובה מתה וקבורה באדמה, היה חופר, מוציא את הבובה ומשקה אותה בשיקוי שיכול להפיק בה חיים אם מבצעים מיד לאחריו החייאה נמרצת, כל זאת תוך הזמנות נלהבות שאקח חלק פעיל בפעולות ההחייאה שביצע. באופן חוזר ניסיתי להבין ולברר מאלכס איפה ראה את הדברים שהביא אל הטיפול, אך ללא הואיל, שכן לא דיברנו באותה השפה. גם ברמה המציאותית - אלכס דיבר רוסית ואני דיברתי עברית, וגם ברמה המשחקית - אלכס דיבר באמצעות משחק ואני דיברתי בשפת אדם מבוגר הגדול ממנו בדור וחצי. הבנתי כי פער הדורות לא מאפשר לנו לתקשר ועד שלא אצליח להבין מה מתחולל בעולמו הפנימי של אלכס הטיפול לא יניב תוצאות.
הבנתי כי אני צריך לחבוש כובע של אנתרופולוג שיוצא אל ג'ונגל מפחיד ולא מוכר. חוקר המגיע לכפר ילידים שמדברים שפה שונה, מקיימים מחוות שונות ותפקידי כעת הוא לתצפת, להשתתף וללמוד את התרבות החדשה אליה הגעתי.
באחד מהמפגשים שלנו, מבלי לציין את חוקי המשחק, אלכס צעק "אני הדוב הצהוב!" לקח לי את היד, הושיב אותי באמצע החדר על כיסא ורץ להתחבא מאחורי השולחן. "איפה אלכס"? קראתי לחלל החדר. "לא! אני דוב צהוב!" תיקן אותי אלכס בכעס. "אוקיי, איפה הדוב הצהוב"? שאלתי באותו האופן. אלכס יצא באיטיות מאחורי השולחן עם מבט מבוהל, עיניים פעורות וטפרי אצבעותיו מופנות כלפיי. כאשר הסתכלתי על אלכס, או שמא יש לומר, על הדוב הצהוב, הדוב נעמד ובהה בי במבט מבוהל וקפוא. כאשר הסטתי את המבט הצידה, הדוב התקדם לעברי. כמו משחק של "אחת שתיים שלוש דג מלוח" (אם לנסח זאת בשפה שאתם ואני המבוגרים יכולים להבין...). כאשר הדוב הצליח להתקרב מספיק, הוא זינק עלי והוסיף קולות של חיית טרף. "מה זה הדוב הצהוב אלכס"? שאלתי. אלכס, כמו אל רוב שאלותיי, לא התייחס במילים.
"עכשיו אתה"! אמר. "אני הדוב הצהוב"? שאלתי בתמימות. "לא! שפן אדום!" קרא אלכס והתיישב בכיסא. התפקידים התחלפו וכפי שאלכס עשה, לבשתי ארשת פנים מפחידה והתקרבתי אליו בכל פעם שהסיט את מבטו. ברגע שהגעתי מספיק קרוב אל אלכס הוא לחץ על כפתור דמיוני שסגר דלת דמיונית, כך שלא יכולתי להגיע אליו והיה עלי למצוא דרך להגיע מהצד השני של הכיסא.
הסצנה הזו נראתה לי מוכרת ולכן שאלתי: "אלכס, המשחק הזה שאנחנו משחקים, זה בעצם משחק מחשב ששיחקת פעם"?. אלכס הנהן בראשו לחיוב. "קוראים לו במקרה friday night at freddy's"? "כן"! קרא אלכס והמשיך לחקות את הדוב ולרוץ אחריי בחדר המשחקים.
תחושות של פחד
הכרתי את המשחק המדובר. השחקן משחק מנקודת מבטה של דמות שכלואה בביתו של פרדי. הבית חשוך, אפל, מרושת במצלמות אבטחה המשקיפות על חדרים ובהם בובות פרווה ענקיות בצבעים שונים. אתם יכולים להסתכל בכל פעם בחדר אחר בבית ומדי פעם, אם תצליחו, תשימו לב כי אחת מהבובות חסרה... המטרה היא לעקוב אחרי הבובה שמופיעה כל פעם במקום אחר בבית, עד שהיא תגיע אליכם וברגע הזה עליכם לסגור את הדלת אחרת הבובה תתנפל עליכם בחשיפת שיניים וצווחה מפחידה.
אמנם, אלכס לא הביא אל החדר באופן מפורש, גם לא בתוך המשחק, תחושות של פחד או אימה. להפך, כל המשחק נעשה עם הרבה הומור והנאה. אך רק מתוך היכרותי עם תכני המשחק, מתוך ידיעה כמה הוא יכול להיות מאיים, מפחיד ואף מעניק תחושה של חוסר אונים לעיתים, יכולתי ללמוד על התמודדותו של אלכס עם רגשות גולמיים שלא ידע כיצד להכיל בעצמו.
יתרה מזו, אב או אם שרואים התנהגויות שכאלה יכולים לפרש אותן בצורה שגויה. אודה ואתוודה שגם אני חשתי לא בנוח, בלשון המעטה, כאשר ראיתי לראשונה את אלכס מבתר בצורות גראפיות את חיות הפרווה בחדר. אך לאחר והבנתי כי המעשים הם למעשה חיקוי של משחקי מחשב שונים ולא מעשי תוקפנות ספונטניים בעלי קווים פסיכופתיים - יכולתי בקלות להכיל את מעשיו ולהבין את עולמו ואת השפה בה הוא מתקשר עמי.
בתיאור המקרה שהבאתי ניתנה דוגמה למצב בו ילד בחדר הטיפול אינו מסוגל להביא את עצמו לדבר את הקושי או החוויה הרגשית. במצבים שכאלה המטפל מסתמך על הבנה אנליטית תוך היאחזות ברמזים שעולים בחדר הטיפול מתוך הילד (המטופל) ומתוך רגשותיו שלו (המטפל). כאילו הוא עצמו פועל ככלי מדידה, מצפן אנליטי/רגשי שלפיו הוא יכול לשער מה אותו ילד מרגיש, וזאת למרות שאותו ילד לא אומר זאת מפורשות.
כך גם יכול ההורה לעשות, להבין ביתר שאת את מצבם הרגשי של ילדיו מתוך התבוננות מעמיקה יותר בתוכן המשחקים ובדינמיקה אשר מתרחשת בכל משחק ומשחק, ובמילים אחרות - ללמוד את שפתם של ילדיו ולדבר אותה עמם.
ג'ונגל סבוך
אני למעשה מציע רמז נוסף להיאחזות. היאחזות בניסיון האישי מתוך היכרות מעשית עם תוכן מעולמם הפנימי של הילדים. כדי להיות מסוגל להיאחז ברמז זה, על ההורה להכיר את התוכן המדובר. עקרון זה לא זר לאסכולות שונות בתחום מדעי החברה. כפי שהאנתרופולוג יבצע תצפית משתתפת, יחיה בתוך כפר הילידים אותם הוא חוקר, יצוד עמם, יבשל כמותם וכך יבין בצורה הטובה ביותר את עולמם. מטפל שרוצה להעניק טיפול לאדם מתרבות זרה לו, יהיה עליו ללמוד ולהכיר את אותה התרבות, המנהגים, ואת הערכים בה. כך גם על ההורה המבקש להבין את ילדיו - יהיה עליו ללמוד את שפתם, את מחוותיהם וחוקי הג'ונגל בו הם חיים.
טענתי היא כי טוב יעשה כל מבוגר אחראי אם ינסה ללמוד ולהכיר את תרבותו של הילד תחת חסותו, ויוסיף לארגז כליו התנסות אישית וישירה בנוסף לרמזים ולסימנים עליהם הוא מסתמך. הדבר מצריך הלכה למעשה ללמוד לעיתים דברים שעלולים לא להתקשר בשום צורה ואופן לעולם התוכן שלנו. ייתכן שיהיה עלינו להבין מי משחק החודש בליגת האלופות ולצפות בכמה משחקים עם אדם שכן מבין וזאת למרות שלא שיחקנו מעולם כדורגל. אולי לקנות סט של בייב בלייד ולעשות כמה קרבות, וזאת למרות ששיחקנו פוגים וגוגוים כילדים. אולי להוריד כמה אפליקציות עכשוויות ולהבין איך לתפעל אותן ומה מטרתן. זה הכפר בתוך הג'ונגל הסבוך שילדינו חיים בו כיום וכעת עלינו לבחור - האם אנחנו האדם המתבונן מבחוץ על הילידים בכפר ומעלה השערות לגבי מה הם עושים, או האם נאזור אומץ ונצלול אל תוך עולמם?
[
אתר המחבר]