נוכח האולטימטום שהציבה
ציפי לבני, כי "תפרק את הבית" אם לא יוענק לה במתנה תפקיד ראש האופוזיציה, הגיעה שעת בוחן המנהיגות של
אבי גבאי. כוחו של מנהיג נמדד על-פי יכולתו לדאוג לכך שמדיניותו תהיה מקובלת על ציבור בוחריו. את זאת ניתן לעשות בשתי שיטות: בכוח או במוח. הדרך הכוחנית הייתה מקובלת בימי סטלין, כאשר מועמדים שביקשו להתמודד על הבכורה נעלמו לפתע מעל פני המפה. הדרך המוחנית, לעומת זאת, נהוגה במדינות דמוקרטיות כאשר שכנוע הבוחרים יוצא אל הפועל בעת הבחירות.
מה שציפי לבני מבקשת לעשות הוא לכפות את רצונותיה באיומים ואילו גבאי צריך להפעיל מהלך שכנגד כדי שלא יהפוך לאסקופה נדרסת. בפועל קיימות בפני גבאי שתי אופציות. האחת: לומר לציפי עשי כרצונך. במפלגתנו את לא תהיי ראש האופוזיציה, כי אינך מתאימה, וכך להסתכן בפרישתה בצירוף החברים שהביאה עמה. האופציה השנייה: לבדוק מה בעצם רוצים חברי הכנסת האחרים. כדי לדעת האם הכרח שאשה דווקא תירש את התפקיד המתפנה או שעדיף שהחבר/חברה המתאימים ביותר יזכו בירושה הנחשקת.
אם ציפי תחליט שבכל זאת היא פורשת, זו בהחלט זכותה. אם ילכו עמה כל החברים שהיא חושבת שהם תומכיה, יכול להיות שלא נוכל להחליף את השלטון ואז אולי באמת אפשר יהיה לומר שמפלגת העבודה - אבודה. אך אם ציפי תלך לבדה אפשר יהיה לומר "ברוך שפטרנו מעונשה של זו".