מכל מקום, מעטים יודעים שרעיון דומה של חילופין נמצא גם באיסלאם. אומנם בסורה השנייה נאמר: "בני ישראל, זיכרו את החסדים שהענקתי לכם, עת בחרתי בכם מכל העמים", אבל מעט לאחר-מכן, בסורה החמישית, נאמר: "זה היום שבו דוחי הדת איבדו כל תקווה בדתך, אך אל תירא מהם כי אם תירא ממני; זה היום שבו השבחתי למענך את הדת להשלים את טובתי עליך, כי לך בחרתי את האיסלאם כדתך". בפירוש המסורתי, במהדורה הסעודית, נכתב: "וכך הטיעון על בחירתם של ישראל בא לידי מיצוי וסיום באופן מופלא, ואנו צועדים עתה לטיעון המציג את הערבים כמחליפים וכמייצגים את מורשתו הרוחנית של אברהם".
מכאן התפיסה שאברהם היה מוסלמי קדום שהקים במכה יחד עם בנו ישמעאל את הכעבה כבית תפילה מוסלמי לעבודת האל. במסורת שאחרי הקוראן, העקידה שאברהם עוקד את בנו, היא עקידת ישמעאל ולא יצחק, שמצוינת בחג הקורבן, עיד אל־אד'חא, אחד משני החגים החשובים באיסלאם. מפה האשמת היהודים, כמי שזייפו את התורה, ומתוך קנאתם, ייחסו את העקידה ליצחק. החומרים על תיאולוגיית ההחלפה המוסלמית רבים.
אפשר להבין, אפוא, את מקומו של מסגד אל-אקצה על הר-הבית. דווקא שם. הנוצרים השאירו את המקום בחורבנו במשך מאות שנים, כראיה להעברת הבכורה הדתית אליהם. אבל המוסלמים בנו את בית יראתם על חורבות מקדשנו כהצהרה עקרונית: הם הממשיכים החוקיים של דת האמת. המלחמה הפוליטית־מדינית כיום על ירושלים בכלל, והר-הבית בפרט, נוגעת בנקודה העמוקה הזאת: שאלת הבכורה הדתית. סוגיית הריבונות המדינית אינה סוגיה פוליטית גרידא. גם אנשים בחייהם הפרטיים אינם מחשיבים את הדת, מוכרחים להבין את המשקל האדיר של הסוגיה התיאולוגית, המכתיבה את הנושאים הפוליטיים והמדיניים שהם רק משניים ביחס אליה.