האם ישראל ניצבת בפני מלחמה בשתי חזיתות: צפון ודרום?. בינתיים המערכה היא רק במסגרת התגרות בלתי פוסקת של החמאס שהתחילה בעפיפוני אש והתפתחה לשיגור כלי טיס בלתי מאוישים שמטרתם להצית אש ביעדים יותר עמוקים בשטחי ישראל ואף הגיעה לשיגור רקטות כפי שהתרחש בסוף השבוע. בינתיים ישראל לא נגררה למלחמה ממש והיא מסתפקת בתגובות נקודתיות. אך בשעה שהאש בוערת בדרום מתחוללת תופעה מעניינת שישראל חייבת לשים אליה לב מנקודת הראות האסטרטגית. בגבול הצפון ממשיכים כוחות אירניים מחופשים ללוחמי צבא סוריה לגלוש אט אט לעבר עמדות בגבול הישראלי.
סביר להניח כי יחידות המודיעין הישראליות עוקבות בקפידה אחרי התופעה ומנסים להבין האם משמעותה שאירן מבקשת לבסס את מעמדה בצפון כשהיעד הוא לבצר את יכולותיה להשיג גישה קבועה לים התיכון, או שפניה להצטרף לחמאס ולפתח מערכה צבאית נגד ישראל גם מצפון. ברור שלישראל יש עמדה ברורה בנושא זה והיא מוכנה לכל תרחיש אך למרבה הצער בחזית הצפונית הישראלים מדברים והאירנים עושים.
השכם והערב אנו שומעים ורואים את מנהיגי ישראל מזהירים את הצמרת הביטחונית של הנהגת אירן כי "לא נרשה את שהיית צבא אירן קרוב לגבולנו". הרושם הוא שאלה דיבורים ריקים מתוכן. כי מי שחושב שאירן תסכים להרחקת כוחותיה ל-80 ק"מ מן הגבול הישראלי בצפון חי באשליות. בפועל אירן זוחלת אט אט לעבר ישראל והסיבה לכך ברורה: התגרות שמטרתה לגרור את צה"ל למלחמה, להצטרף לפעילות החמאס ולהצית אש גם ביישובי הצפון.
בפועל ישראל לא יכולה לעשות הרבה כדי לבלום את התהליך, שהרי כנראה אין לה ענין לפתוח חזית קרבית נוספת. אך יכול להיות שלא יהיה מנוס מכך. שהרי אם ישראל תמתין באפס מעשה עד שהאש תאחז גם בחזית זו, היא עתידה להתיש את עצמה ולהפסיד במערכה הכוללת.