נמשך מחול השדים בארה"ב מצד האופוזיציה הדמוקרטית, החוגים הפוסט-מודרניים ושלוחותיהם באקדמיה, חלק גדול מרשתות התקשורת ואירגוני המהגרים והאפרו-אמריקנים, שהעמידו עצמם בחזית אחת עם ארגוני המהגרים, נגד הנשיא טראמפ. חלק גדול למדי מאוכלוסיית ארה"ב אינו מכיר עדיין בתוצאות הבחירות לנשיאות מ-2016. חוגים רחבים מחפשים עדיין את "הקשר הרוסי" בבחירות אלה ואחרים מסרבים להשלים עם הכרעת הבוחרים והוראות החוקה.
טראמפ עצמו נוהג בקרוב-רב על-פי התחייבויותיו לבוחרים במסע הבחירות. במקרים שאין הוא עושה כך, הדבר נובע כמעט באופן מלא מאילוצים כפויים: אי-שת"פ של הסינט בחקיקה (למשל: בנושא אובמה קֵאר וסירוב להקצות את התקציבים הדרושים לבניית המכשול הפיסי על גבול ארה"ב מקסיקו). אופוזיציה אקטיביסטית במדינות שבהן רוב דמוקרטי ומושלים דמוקרטיים (כגון: התנגדות אקטיבית למדיניות ההגירה ושימוש בכלים המפוקפקים של ערי מקלט) ואי-שתוף פעולה מצד מדינות ידידות, במיוחד נאטו, בהצגת חזית מערבית משותפת, בכללי משחק כלכליים מאוזנים יותר.
אמצעי התקשורת מבקרים את הנשיא באופן ארסי ובלתי מאוזן, תוך התעלמות מההתקדמות שחלה בנושאים כגון הצמיחה הכלכלית, התעסוקה, התחזקות הבורסה, פעילות אקטיבית לבלימת תפוצת הנשק הגרעיני ותיקון יחסי הסחר הבינלאומיים של ארה"ב.
השגיאה הגסה ביותר שיכול לעשות אנליסט שמנסה לנתח מהלכים פוליטיים של מדינאי בשיעור קומה והשפעה כנשיא ארה"ב, היא לא להקשיב למה שהוא אומר, לא לקרוא מה שכתב בעבר ולפרשן את דבריו ומעשיו כ"זומבי", מול אמונותיו של המבקר ותוך התעלמות מכוונת מהבטחות הבחירות ומרמת הגשמתן. זה בקרוב רב מה שעושה דויד ליאונהרדט
1 במאמרו: "TRUMP TRIES TO DESTROY THE WEST". לפיכך, בחרתי להעריך את ההוויה האמריקנית העכשווית מול עמדותיו של ליאונהרדט כמודל.
שיטת הטיפול משפיעה כמובן על התוצאות. מסקנותיו תלושות מהמציאות והתמונה שהוא מצייר הינה היפוך המדיניות המוצהרת ומבוצעת של טראמפ. הערכותיו של ליאונהרדט נעדרות יושר אינטלקטואלי וקשרים עובדתיים. יש, כמובן, הבדל מהותי בין נשיא שמתחייב לבוחרים על תוכנית פעולה ומבצע את הבטחותיו, אם לא את כולן ומיד, אזי את רובן, בהתמדה ולאורך פרקי-זמן סבירים, לבין מי שמבטיח ואינו מקיים או מותיר את בוחריו באפילה לגבי כוונותיו ויעדיו. אצל מבקר רציונלי, פרקי זמן סבירים הדרושים ליישום הבטחות מוקדמות הם מציאות מובנת מאליה. ליאונהרדט מתבלבל לאורך כל הדרך: הוא מייחס לטראמפ, מבלי להוכיח זאת או תוך התעלמות מקשיים והתנגדויות אוביקטיביים, אי-עמידה בהבטחות הבחירות
וכשל במימוש ציפיותיו האישיות של ליאונהרדט עצמו. טראמפ הרי מעולם לא הבטיח ללכת בדרכו של ליאונהרדט; האם השימוש בשיטת השללה נגטיבית כפולה זו היא מקרה? - מסופקני. נראה שהפרשן ליאונהרדט שואב את ההשראה לציפיותיו מדברי נשיאים קודמים, במיוחד אובמה, שדרכם הייתה שונה או הפוכה ותוצאותיה היו בהתאם. ברור שאין לשפוט את הנשיא על-פי מה שליאונהרדט היה רוצה לראות, כשדרכו המוצהרת הפוכה לכך.
קדנציה של נשיא היא בת 4 שנים. חלק מזמן זה אובד בחיכוך הפנימי במערכות הממשל האמריקניות המסורבלות במיוחד בקונגרס ובמערכות הבקרה העצמית הבין-אירגונית. תוצאת הבחירות ב-2016, לא נפלה רק על הדמוקרטים כרעם ביום בהיר. גם אצל חלק מהרפובליקנים, הייתה זו הפתעה גדולה ולא בהכרח רצויה. חלק מהמאמצים והאנרגיות של ממשל טראמפ בכלל ושל הנשיא בפרט מושקע "בתאום ציפיות" בתוך מפלגת השלטון עצמה. חלק מחברי בית הנבחרים והסנטורים, במיוחד אלה שיעמדו לבחירות "בבחירות האמצע"
2 בנובמבר 2018, נקלעו לקונפליקט לא פשוט מול הנשיא, משום שהם מתקשים להעריך את עמדות קהל הבוחרים שלהם מול מהלכיו; גם זה הוא חלק ממחיר הדמוקרטיה.
ליאונהרדט תוקף בין היתר את מדיניות החוץ של טראמפ מול נאטו מצד אחד ומול רוסיה מן העבר השני. לחיזוק עמדותיו הוא מביא את תוצאות מלחמות העולם במאה שעברה. אולם, כדרכו הוא עושה כאן מלאכה עלובה כאשר הוא מייחס את הניצחון במלחמות אלה "למערב" כאילו מדובר כאן במקשה מדינית אחת וכאילו בשתי המלחמות היה ה"מערב" אותו "מערב". המערב אכן ניצח בשתי מלחמות-עולם, אבל אם הוא כולל ב"מערב" את גרמניה, איטליה וספרד וגם את יפן - התיאור העובדתי העכשווי נכון, אבל הפוך לזה ששרר בפועל במלחמת העולם ה-2, הגרועה מבין השתיים, ובאופן חלקי גם בראשונה. במלחמה זו הייתה ארה"ב הכוח המרכזי של המערב הליברלי-דמוקרטי שנלחם בשתי החזיתות במקביל - במערב (אירופה והמזה"ת) ובמזרח הרחוק (יפן), והיה דומיננטי בהכרעת המערכה בשתיהן. גם ניתוחיו את המלחמה הקרה שגויים שלא לומר מוזרים. הכוח המרכזי של המערב, ברמה הקונבנציונלית וגם ברמה הגרעינית הייתה ארה"ב. מי ששיקם כלכלית את המערב אחרי מלחמת העולם ה-2 הייתה ארה"ב (תוכנית מרשל) ומי שהביס בסופו של דבר את בריה"מ וכפה עליה את התפרקותה- הייתה ארה"ב. לנאטו היה ויש עדיין תפקיד משני במערך הכוחות של המערב בגלל הפיצול הפנימי בתוך הקהילה האירופית, שיסודותיו האידאולוגיים "דולפים" גם לארה"ב. יסודות אלה משסעים כיום את ארה"ב מבפנים, מאיימים על הסולידריות הלאומית ומחלישים את לכידות המערב. הסתמכות יתרה על נאטו במציאות זו היא שגיאה אסטרטגית וההסתייגות האירופית מנטילת חלק משמעותי יותר בהגנה ובתקצוב ההגנה של הגוש המערבי, מעוררת חוסר-אמון בבן-ברית זה.
כוחה של ארה"ב איננו רק צבאה. הוא גלום גם במשקה העצום והמשגשג,
3 רמתה הטכנולוגית והשפעותיה הפוליטיות הנרחבות והמגוונות. מאמציה כיום לרסן את מגמות ההתפשטות של הנשק הגרעיני, כחלק מהמאמץ לבסס יציבות עולמית, משמעותיים הרבה יותר מאלה של כל האירגונים הבינלאומיים האחרים גם יחד. שותפתה העיקרית במאמץ זה מול
קוריאה הצפונית היא סין ומול אירן -ישראל וסעודיה. אירופה נעה במסלול משותף עם רוסיה, אותה מציג המאמר כאויבת. אינני סבור שרוסיה היא אויבתה של ארה"ב, אעל-פי שמבחינה צבאית טהורה, בזכות יכולותיה הגרעיניות וממדיה הפיסיים העצומים, היא היריבה הראשית. בעבר, בעידן בריה"מ, הייתה המעצמה הקומוניסטית האויבת הראשית, מסיבות אידיאולוגיות ובגלל מגמות ההתפשטות שאפיינו אותה; זה אינו עוד המצב. אין כיום בעולם מי שמתייחס למלחמה גרעינית כאל דרך פעולה ריאלית, אלא כאל אסון. פוטנציאלית, סין היא היריבה הגדולה בזכות הפוטנציאל וקצב ההתפתחות המאפיינים בה את כל גורמי העוצמה המדינתית-לאומית. ארה"ב יכולה בנקל לראות את סין, רוסיה ובעתיד הרחוק גם הודו כיריבותיה בתחרות על הגמוניה עולמית. אירופה יכולה להשתלב בקבוצה זו, אם תשמר את לכידותה ותשפר את תפקודה האורגני כמסגרת על-לאומית אינטגרטיבית בעלת קו אידיאולוגי ופוליטי שאיננו לעומתי לארה"ב.
4
אירופה חייבת להבין את המוטיבים המובילים את טראמפ כנשיא אמריקני אם היא רוצה להגיע לכלל הבנות והידברות קונסטרוקטיבית מולו. מסיבות של הגמוניה, הדבר לא יקרה בדרך הפוכה. סיסמת טראמפ: MAKE AMERICA GREAT AGAIN"", איננה סיסמת סרק אלא תנאי הכרחי לשימור ההגמוניה העולמית של ארה"ב.
בנקודה זו גישותיהם של טראמפ ואובמה - כל אחד והנוהים אחריו - הן הפכים גמורים. לא מקרה הוא שארה"ב משקמת את יכולותיה הצבאיות מתוך ראייה גלובלית יחידה מסוגה בעולם כיום. היא פועלת לשיקום כלכלתה מאותה סיבה בדיוק, ואינה מתכוונת להניח לארגונים בינלאומיים קיקיוניים, מסורבלים, צבועים והפכפכים להכתיב לה מהלכים בשום נושא מרכזי בתחומי הביטחון הלאומי.
אירופה צריכה להחליט: היא יכולה להיות שותפה או נטל - זה המסר של טראמפ לאירופה, גם בוועידת נאטו האחרונה. בכדי שתהייה שותפה עליה להתחשב בצרכים האמריקנים יותר משעשתה זאת בעבר, בראש וראשונה בתחומי הסחר והכלכלה.
טראמפ איננו מנסה לרסק את העולם המערבי. הוא מנסה לשנות בו כיוון ולעשות זאת ללא גרירת רגליים וסחבת, בסגנון אישי בלתי-קונבנציונלי. אין לו כוונה לראות בגלובליזציה תפיסה חלופית לגיטימית למדינת הלאום, כאבן בניין יסודית של החיים הלאומיים והבינלאומיים. לכך יידרשו לו גם כמה וכמה שינויים אידיאולוגיים ואולי אפילו חוקתיים, אבל לאלה יגיע רק בקדנציה שניה אם תתאפשר לו. למהלכים שהוא עושה כיום ארבע מטרות: שיקום, פיתוח, שינויי מגמה מעשיים ועיצוב מחדש של מערכות היחסים הפנימיות בין הקהילות בתוך ארה"ב, תוך החלשת הנטיות לפוסט-ליברליות וייצוב השמרנות המתונה.
להערכתי כמשקיף מן הצד, אבל משקיף בעל-עניין, אינני סבור כליאונהרדט שטראמפ הוא אסונה של ארה"ב, אלא דווקא הסיכוי היחיד כמעט להצלתה. במקום לטפטף דברי ארס ולגזור מעובדות נכונות מסקנות הזויות, כדאי להקשיב לדבריו לנסות להבין למה בדיוק הוא מכוון ולהשתתף בהרפתקה האדירה שהוא מוביל, ללא השתעבדות לכל תג ותו בדבריו או מעשיו.