שר החוץ של ארה"ב, הוא מזכיר מחלקת המדינה, והוא האדם השני בחשיבותו באדמיניסטרציה הפדרלית (אין המדובר בסגן הנשיא שנמצא פעימת לב אחת מהנשיא, או בדובר בית הנבחרים. בפועל, ניהול המדינה נתון בידי הנשיא ומדיניות החוץ כרגע בידי פומפיאו).
מזה מספר שבועות, מחלקת המדינה הודיעה פעם אחר פעם על מסר של השר שיתרחש בספריה הנשיאותית של רונלד רייגן באזור סימי ואלי כאן בלוס אנג׳לס ביום ראשון ה-22 ביולי, 2018. שבוע מראש האירוע היה מכור לחלוטין.
הקהילה הפרסית הייתה כמרקחה. כולם רצו להגיע, בציפיה להודעתו של פומפיאו. אחרי פגישת הנשיא אובמה עם מנהיג
קוריאה הצפונית ואחריה עם פוטין, נראה היה שרעש אדמה נוסף מצפה לנו - הפעם עם אירן.
בלוס אנג׳לס רבתי קהילת "גולי אירן". כל כך הרבה פרסים הגיעו לכאן לאחר עלית חומייני לשלטון ב-1979, שהעיר מכונה בגנאי "טהרנג׳לס".
גולי אירן כוללים יהודים, מוסלמים, זורואסטריאנים, בהאים ומיעוטים אחרים. לנו, הצופים מהצד, הקהילה נראית מאוחדת, אך הדבר רחוק מלתאר את המציאות. החלקים השונים לא אוהבים זה את זה (אם לנקוט בלשון המעטה). יש כאלו המתנגדים למשטר בכל כח, ועוד חולמים על חזרת בית המלוכה לכנו (למרות שהם יודעים שהסיכויים לכך קלושים ביותר), ויש כאלו ה"מתנגדים" למשטר מהשפה לחוץ, אך במעשיהם הם נראים ונשמעים נאמנים יותר לארץ מכורתם מאשר לארה"ב.
קהל גדול ורב
ענייננו הוא כמובן בקהילה היהודית, וזוכרים אנו שחיים היום באירן כעשרים אלף יהודים, עם בית כנסת וחנויות כשרות. רשאים הם לכאורה להכנס ולצאת מאירן, והם אינם מוחזקים כבני ערובה. לאחרונה, ביקרה אשתו של חבר עם שתי בנותיהם את הסבא והסבתא, אך אלו באים בימים, וכבר אינם רוצים לעזוב. לארה"ב כרגע לא ניתן (בשל האיסור של הנשיא טראמפ), ולארץ יהיה להם קשה מדי.
כמו הקהילה הישראלית או הרוסית, קהילת הפרסים כאן מנסה למצוא את עצמה ולהגדיר את עתידה. בעוד לישראלים יש את האופציה לחזור לישראל, והרוסים מכירים ויודעים כל דבר לסובב ולסבן את המערכת כאן לטובתם (ואין להם שום שאיפה שהיא לחזור לאמא-רוסיה או להגיע לישראל, דרכה רבים מהם הגיעו לכאן), אצל הפרסים יש בעיה: הם יודעים שנחתם הגולל על חזרתם. ילדיהם נולדו אחרי המהפכה וגדלו פה, והם לא יוכלו לחיות במדינה מוסלמית. דרך חזרה אין, אך אין זה מפחית את תקוותם שישתנו הדברים ויהיו כפי שהיה בעבר. כך הגיעו הם, קהל גדול ורב, לשמוע את דבריו של מזכיר המדינה פומפיאו.
מייק פומפיאו סיים את התיכון כאן בקליפורניה. הוא סיים ראשון בכיתתו בווסט פוינט. הוא היה העורך של כתב העת המשפטי היוקרתי של הארוורד. ראש ה-CIA. חבר קונגרס מקנזס. ועתה - מזכיר המדינה.
בניגוד לארץ, או לכל אירוע שקשור ליהודים או לארץ, לא היה בידוק ביטחוני. אומנם היו גורמים ביטחוניים שונים (מבדיקת חומרי נפץ תחת מכוניות לאנשי השרות החשאי), אך אלו לא השרו הרגשה של ביטחון כלשהו. נהפוך הוא: מפגינים מעט - היו. מישהי שהתפרצה תוך כדי הנאום והניפה חולצה אדומה כשהיא צועקת נגד הנשיא ומדיניות ההגירה שלו - היתה. אך בידוק בסיסי - לא היה. לנו, הישראלים והיהודים, הדבר נראה מוזר במיוחד.
הארוע כולו החל בעמידה בתור, שעה וחצי לפני בדיקת השמות. כיאה לאירוע אליו הוזמנו פרסים רבים, "תור" הוא דבר המזכיר את הפרוש הישראלי. אומנם כאן עמדו "אחד אחרי השני", אך אין פרושו שאי-אפשר להצטרף - שניים נוספים, נעצרים, מתחבקים, נשיקה לכל צד, וכבר נשארים לעמוד ביחד, כי מדוע ללכת להזדנב עד סוף התור. הסוף רחוק מדי, והמאמץ גדול מדי.
הרגשה לא נעימה
מדוע רק שניים? כך הלך התור ותפח, והכל בזכות הפרוש הפרסי של עמידה בתור (העמידה היא לאלו שאחריהם).
פתאום חולפת עוברת "צלמת", לא כתבת או מישהי מוסמכת, כי אם מישהי עם טלפון, והיא מקפידה לקלוט את כולם בעדשת הטלפון. היו כאלו שהסבו פניהם, היו אחרים שהסתירו את פניהם. מראש ידוע היה שהרפובליקה האיסלאמית תרצה לדעת מי השתתף, מי נטל חלק. בגלל סיבה זו בדיוק, חברי משפחת המלוכה החיים בלוס אנג׳לס סירבו להגיע.
בכניסה עמד צמד וצילם במצלמה גדולה. כשפנינו לאחד מאנשי הביטחון החשאי, הם אכן הרחיקו את אותו צמד חמד. מגיעים אנשים לארוע, ומישהו עומד ומתעד אותם. הרגשה לא נעימה.
לאחר התור הראשון, נעמדנו בתור שני, הפעם להכנס לאולם עצמו. סדר מופתי. לכל קבוצת מוזמנים ניתנה מדבקה בצבע אחר, אלו למטה, אלו למעלה, אלו אורחי מזכיר המדינה, אחרים מכובדים. על הרבה כסאות הוצבו מראש שלטים עם שמות.
עתה ישבנו והמתנו לפומפיאו להגיע. עם הגעתו, הוא התקבל בעמידה ובמחיאות כפים סוערות. הקהל היה בסערת חושים, הנה כל חלומותיהם הולכים להתגשם, ארה"ב תצא למלחמה ותפיל את המשטר שגרם להם לשנות את חייהם לפני 40 שנים בדיוק. רק עוד יום או יומיים, והם כבר אורזים את כל רכושם וחוזרים לבתיהם בטהרן הבירה.
שבועת אמונים לדגל, וכולם כאחד משתתפים בה: "אני מתחייב לשמור אמונים לדגל של ארה"ב של אמריקה, ולרפובליקה עבורה הוא עומד, אומה אחת, תחת אלוהים, בלתי ניתנת לחלוקה, עם חופש וצדק לכל!" מחיאות כפיים סוערות. הקהל משולהב, נכון מתמיד.
עריצים מושחתים
דברי פומפיאו. הוא מזכיר שלושה אנשים בין הנוכחים, ובהם סוזן אזישדה, נשיאת הפדרציה הפרסית-אמריקנית-יהודית. כולנו צוהלים ומוחאים כפיים בהתלהבות. אנחנו אורחי הפדרציה, אורחיה האישיים של סוזן זאישדה.
פומפיאו משתמש בבמה ובשידור הישיר לספר לאירנים על שידורים חדשים מארה"ב, 24/7, בפרסית. הוא מספר על ראשי אירן והמילארדים שהם צוברים בחשבונות פרטיים. הוא נוקב שמות, סכומים ודרכי השגת הכסף. הוא משתמש בטיעון שהאירנים לא אוהבים לשמוע, שבעוד שהם סובלים, אירן משלמת ללוחמי החיזבאללה פי כמה וכמה ממה שהם משתכרים באירן.
ארה"ב לא יוצאת למלחמה, אך פומפיאו מתחייב לעזור לאירנים אם הם יעשו מעשה להחלץ מלפיתת החנק של העריצים המושחתים השולטים בהם עכשיו. אין זו ארה"ב שתלחם, זה תפקיד האירנים.
בעוד הנוכחים חוגגים וצוהלים, שאלו רבים את עצמם האם האירנים יסכנו את חייהם פעם נוספת, כפי שעשו לפני כמעט עשור בעת המהפכה הירוקה. בנוסף לאונסים האכזריים, המיתות המשונות, העינויים והרדיפות, מה יצא מאותה מהפכה? סרט מזעזע אחד או שניים, שכל יפי הנפש כאן המשתלחים כל העת בישראל ובעוולותיה ישבו, מחאו דמעה, הרגישו רע ומיד פנו חזרה לישראל, שכן אין רשע כמו בישראל!
דברי פומפיאו היו נאום מוכן מראש שהוא קרא. הוא התקשה פה ושם לבטא את השמות, והיה מעט מאוד קשר עין ישיר עם הקהל. אחרי הנאום, מושל קליפורניה לשעבר, פיט ווילסון, שאל שתי שאלות שהוכנו מראש, ואז התפזר הקהל לארוחת ערב, מרבית המוזמנים באולם תחת מטוס "איר פורס 1" מימיו של הנשיא רונלד רייגן, ומקצת המכובדים ביותר לארוחת פרטית עם פומפיאו.
הבאה בתור
אותה בחורה שצילמה את כל העומדים בתור, עשתה זאת פעם נוספת, וה"מארח" שאיתה אף איים, קילל והשתולל כשהעירו על כך. להם מותר, לשאר אסור. הם עושים כרצונם, וחלילה אם מישהו יעמוד בדרכם. בכוח הזרוע, ומי שיעז לדבר, עוד ירגיש את נחת זרועם או את נופת הצופים הארסי והמלוכלך מפיהם.
950 אורחים הגיעו לשמוע את דברי פומפיאו. מתוכם, 300 היו מוזמני מחלקת המדינה, ו-650 נמכרו ב-85 דולר או ניתנו לחברי ותומכי הספריה הנשיאותית והקרן שמאחוריה.
המקום מרשים ביותר. לשמוע את דברי פומפיאו היה מעניין. אך לראות את הפרסים, אלו שעדיין חולמים לחזור לארצם ואלו שעושים הכל להביא למפלת המערב וארה"ב במיוחד, היה מרשים עוד יותר. האמריקנים מאמינים מדי, תמימים מדי, לא מוכנים לקבל את העובדה שמישהו מנסה להשתמש בדרך חייהם ובכל החופשים והזכויות הניתנו כאן כמדרך הטבע נגדם. עד שיהיה מאוחר מדי.
האיסלאמיסטים אומרים לנו "ארופה כבר בידינו, ארה"ב הבאה בתור". ברי שכך אכן יהיה, דרך בל חזור זו.