עקרון השוויון נכלל במגילת העצמאות. אבל בעת כתיבתה ב-1948 היה ברור שמדינת ישראל היא יהודית. הערבים עדיין היו בעיצומה של המלחמה נגד המדינה היהודית ואיש לא דיבר על מדינת כל אזרחיה וזכות השיבה. הייתה תקווה שבסיום המלחמה ישלימו הערבים עם הקמתה של מדינת היהודים.
היום עקרון השוויון אומר שאין למנוע מ
אחמד טיבי את האפשרות להיות שר הביטחון, מ
איימן עודה לכהן כשר לביטחון פנים ומחנין זועבי לשבת בוועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון. זו האפשרות שתיושם במטרה להבטיח רוב קואליציוני לממשלת שמאל.
כיום, לפי עקרון השוויון, אין למנוע הקמת ישובים ערבים לאורך גבול לבנון והמחשבה על ייהוד הגליל היא גזענות. עקרון זה גם אומר שבמקביל לחוק השבות יש לחוקק את חוק השיבה המקנה לכל פליט פלשתיני את הזכות לשוב לפלשתינה ולקבל אזרחות ישראלית. הם כבר מדברים על כך, כי המפתח לכניסה למדינה הוא בתוך המדינה, בחוקיה של הכנסת.
היום אנשי השמאל מנסים לחנך את הלאומיים באמירות שלפי תורת ז׳בוטינסקי במדינת ישראל הדמוקרטית כל בני האדם שווים. אבל הם מתעלמים מכך ששוויון מוחלט כזה יחול לדעתו רק כאשר יהיה שלום אמת בין היהודים והערבים אחרי שהערבים יכירו בזכות היהודים למדינה יהודית.
האם על-פי עקרון השוויון יהיה על המדינה למסור את רמת הגולן לסוריה כאשר תתקבל החלטה כזו בכנסת בגלל רוב המורכב מחברי כנסת ערבים? האם הצבעתם תושפע מטובת המדינה היהודית או מהאינטרסים של סוריה?
כל השוואה בין חבר כנסת ערבי בישראל ליהודי חבר בפרלמנט הבריטי או בקונגרס האמריקני איננה נכונה, כי העם היהודי איננו מאיים על קיומה של בריטניה ואינו רוצה בחיסולה של ארצות הברית.
אם בית המשפט העליון שלנו היה קובע שכל עוד אין שלום אמת חייבת המדינה לתת העדפה לעם היהודי בנושאי הביטחון, ההתיישבות, העלייה ומדיניות החוץ לא היה צורך בחוק הלאום (שחוקק בתקווה שיהיה עוגן לפסיקה נכונה של השופטים). רק צביעות של השמאל השונא (שונא, לא רק מתנגד) את הממשלה וראשה מניעה את ההתחסדות הטוענת עתה ליישום עקרון השוויון.
לצערי, הפחד מהתקשורת המציגה ללא הצדקה את הדעות התומכות בחוק הלאום כגזעניות, פשיסטיות, מטיפות לאפרטהייד וכדומה, מונעות מהפוליטיקאים הימניים לומר אותן מעל כך במה בקול רם וברור.
במציאות חיינו מניעת אפשרות השימוש בעקרון השוויון העלול לכרסם ולמוטט את מדינת היהודים היא הכרח בל יגונה. חוקת המדינה חייבת להבטיח זאת.