מובא בטור בהלכות ראש השנה (סימן תקפ"א) שהביא בשם הפרקי דר"א (פרק מ"ו) בעניין תקיעת השופר בחודש אלול וזה לשון הטור: "תניא בפרקי דר"א בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה 'עלה אלי ההרה' (דברים י', א') שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחרי עבודת גילולים, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר: 'עלה אלוקים בתרועה' (תהילים מ"ז, ו'). לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החודש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר: 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו' (עמוס ג', ו'), וכדי לערבב השטן, וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה".
מובן אם כן מדברי הטור על הפסוק: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" שעבודת ימי חודש אלול היא ה"חרדה" הנובעת מתקיעת השופר. מהותה של החרדה להזהיר את עם ישראל שיעשו תשובה, ולהביא את ההתעוררות הבאה מתוך החרדה ולהזהירם בתשובה כפי לשונו של רבינו יונה בספר היראה שיהא "חרד וירא" מאימת הדין. יפה הגדיר זאת ר' יונה את תמצית עבודת הימים הנוראים מחודש אלול עד מוצאי יום הכיפורים במילים ספורות: "כללו של דבר 'לכל זמן' (קהלת ג', א'), בעת שמחה בפורים ירבה בשמחה ומשתה...בעת עצב משנכנס אב ממעטין בשמחה, משנכנס אלול עד מוצאי יום הכיפורים יהא חרד וירא מאימת הדין".
מרן ר' ישראל מסלנט בספרו אור ישראל (אגרת ז') שואל מדוע הנהיגו לתקוע בשופר במהלך חודש אלול? ומשיב על כך שהשופר בא לעורר את האדם משנתו ומהבלי טרדותיו, לפקח על מעשיו ולהדריכו בדרך טובים כמאמר הכתוב: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". בבחינת עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרככם ומעלליכם. מכאן קיימת הוכחה שיש כוח מיוחד בקול השופר הבא להחריד את האדם וע"י חרדתו יירא מפחד מהקב"ה ומאימת הדין, יתעורר משנתו ותרדמתו ויפקח על מעשיו לשוב בתשובה שלמה.
בין שאר המנהגים שנהגו בחודש אלול חוץ מהתקיעה בשופר לאחר תפילת שחרית, נהגו לומר את הפרק מתהילים: "לדוד ה' אורי וישעי" (פרק כ"ז) בסופי התפילות שחרית וערבית לנוסח אשכנז. ודרשו על כך חכמנו ז"ל (מדרש שוחר טוב כ"ז): "אורי - בראש השנה, וישעי - ביום הכיפורים". הפסוק מגדיר את ראש השנה כיום של אור, ואת יום הכיפורים כיום של ישועה. עתה, עולה השאלה - יום הכיפורים נקרא יום ישועה - הדבר מובן, מכיוון שביום זה הקב"ה מוחל וסולח. האדם יוצא בדין נקי מן החטא ואין לך ישועה גדולה מזו. אבל הגדרת ראש השנה כיום המאיר עבורנו טעון הסבר: מהו האור שביום זה, וכי אדם העומד למשפט זהו יום של אור עבורו, והלא חושך לנגד עיניו, כיוון שאינו יודע מה יעלה בדינו.
ביטחון מוחלט
הסבר מעניין לשאלה זו שמעתי בשעתו ממורי ורבי הרב חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח בישיבת הנגב, שהבהיר את המשמעות של הפרק ומתוך כך הגיע להבנה לניגוד שבין האור של ראש השנה ומידת הדין בו.
בעיון במבנה המזמור נראה שהפרק פותח בביטויים של ביטחון מוחלט בה': 'ממי אירע...ממי אפחד...המה כשלו ונפלו...אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח... יסתירני בסתר אהלו'.
לעומת זאת, בהמשך מביע משורר תהילים הרגשות אחרות. הוא מזכיר ביטויים של פחד, יתמות, הסתר פנים, תחינה ובקשה: 'שמע ה' קולי אקרא, וחנני וענני...אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך...אל תטשני ואל תעזבני...אל תתנני בנפש צרי'. כיצד יכול מזמור אחד להכיל שתי גישות מנוגדות? אלא ההסבר לכך שבמזמור זה באה תחילה הבעת הביטחון
ואחר כך הבקשה לישועה. תחילה שקט ואחר כך סערה. תחילה - תהילה ואח"כ תפילה. לכן קל לנו להבין משמעותה של תפילה העוברת לתהילה ותודה. ייתכן שהביטוי של אור המציין את ראש השנה מביע את הביטחון תחילה ורק לאחר מכן עולים הרגשות והספקות. לכן אין לתמוה כלל שאין כאן השתלשלות הגיונית, כי הכל מכוון נם הביטחון וגם הספקות, לאחת שאלתי - קרבת ה'.
משמע מכאן שבראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה עלינו וכולנו מלאי תקווה וביטחון שנצא זכאים בדין. ורק לאחר מכן, ביום הכיפורים אנו מתחננים על נפשנו ומבקשים סליחה וכפרה.