אם יש פגישה אחת שהייתי מאוד רוצה להיות נוכח בה - זו הפגישה בין מנדלבליט למצפונו. אחד מקודמיו,
מני מזוז, טרק את תיק האי היווני של אריק שרון על אצבעותיה של פרקליטת המדינה דאז
עדנה ארבל - והשמים לא נפלו.
ההחלטה של מזוז צלחה את בג"ץ, ומני מזוז צחק כל הדרך אל בית המשפט העליון. האם ענייניו של שרון באותם ימים היו פחות מסובכים מענייניו של ביבי כיום? אני לגמרי לא חותם על זה. אלא שבשינויים קלים מדבריו של השופט זוסמן ניתן לומר, שראש ה
ממשלה הוא "יצור החי בסביבתו".
שרון, ששום מהלך ציני לא היה זר לו, ידע את נפש המחליטים בגורלו ואת נפש התקשורת ונטע סביבם פרדס של אתרוגים - עד שאלה הריחו את האתרוגים והתבשמו לשכרה. אבל לביבי אין אתרוגים, וגם אין לו את עו"ד וינרוט, שידע לשכנע אותך שזה עתה הוא ירד מהר סיני ובפיו דברי אלוקים חיים ממש. חסרונו של וינרוט הוא קריטי עבור ביבי בנסיבות החשדות נגדו, שכן למעשה אין מחלוקות עובדתיות של ממש בתיקיו השונים, והמדובר בשאלות של פרשנות במידה יצירתית כזו או אחרת. כשמדובר בפרשנות - התוצאה תלוייה במידה רבה יותר מהרגיל במשתנים מעשי ידי אדם, כגון הרכב מקרי כזה או אחר של שופטים, או מצבי רוח חולפים ורעשי רקע.
גם אם נותרה בשוליים מחלוקת עובדתית כזו או אחרת, לעו"ד וינרוט לא הייתה בעיה לשכנע, שהסיגרים שביבי קיבל במתנה היו עשויים מקש של מזרונים. העובדה שביבי מעביר מסר ברור שבכוונתו לצאת למאבק משפטי ממקום מושבו בלשכת ראש הממשלה - כמובן איננה מקלה על המחליטים. העובדה ששרה נתניהו כבר יושבת על ספסל הנאשמים - עם כל המבוכה הכרוכה בכך - מלמדת שמשפחת נתניהו עשוייה מחומרים עמידים למדי. מה יכתיב המצפון למנדלבליט בנסיבות שלפניו? האם המדובר בשיקולים משפטיים נטו?
מנדלבליט יודע היטב שהחלטת סגירה תעלה מיד לבג"ץ - הידוע בגמישות מחשבתו וביכולתו לרדת מהאולימפוס כאשר הוא סבור שהשכל הישר מחייב תוצאה כזו ולא אחרת. אבל אם מישהו נתקף בינתיים תחושת מחנק - זה מפני שזמן רב מדיי המערכת המשפטית מתנהלת ללא מבוגר אחראי ובעל כושר החלטה.