ראש השב"כ בעדות שנתן בוועדת הכנסת הסביר שלמרות שפני השטח נראים שקטים, לא כך הוא, רוחשים גועשים המים מתחת לפני השטח, ורק עבודה מאומצת עד מאוד של השב"כ מביאה לסיכול מאות פיגועים כמו גם התקפות סייבר שנועדות לשבש את מהלך חיינו ולרגל אחרי מתקנים, מפעלים וגופים חיוניים.
לנו נראה שהכל טוב, ובזמן כזה קל מאוד לחזור לשגרה מדומה, שגרה של כל טוב, ולהזניח את עמדות השמירה עליהן הופקדנו. במקום להיות ניצבים ועירניים, דעתנו מוסחת על-ידי דברים של הרגע, כולם דברים בני חלוף, וכך לא נשאר לנו זמן, רצון או אנרגיה לעיקר - שמירה על המשך קיומנו בפני אויבים אכזריים וערמומיים ביותר שאינם נחים לרגע, מסרבים לשקוט במקומם ולהניחנו לנפשנו.
כיוון שטוב לנו (כך לפחות למראית עין), עוסקים אנו בטפל. במקום לתמוך זה בזה, אנחנו נלחמים האחד בשני, ובמלחמות היהודים המטרה אחת: למנוע מהאחר. למה? ככה! כי נרגיש טוב יותר, עליונים יותר, חשובים יותר. נעלים את התחרות (ואנחנו כלל לא מבינים שזו לא תחרות, וששיתוף פעולה ופירגון יכולים להניב תוצאות סינרגטיות). בחשבון פשוט ניתן לתאר את מעשינו כשואפים לאפס במקום לצמוח, לעזור לאחר, לגדול ולהתרחב.
כשהקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס הזמינה כשבע מאות מכובדים לחגוג את יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל המודרנית באולפנים בהוליווד, העזו כמה מאורחי הכבוד שנאמו לתקוף את הנשיא טראמפ. בעוד הדבר מקובל מאוד בהוליווד, באירוע רשמי של מדינת ישראל במדינה המארחת, איך מעזים ללעוג לנשיא המדינה המארחת? תעוזת נפש וחוצפה לשמה.
סחבקיות ישראלית
בכנס בירושלים בו השתתפו חברות כנסת מחמש המפלגות המובילות בישראל, הן חזרו כל כך הרבה פעמים על "טראמפ" ו"טראמפ" ו"טראמפ", והכל בזלזול ובחוסר כבוד מובהק, עד שאחד המוזמנים שהגיע מארה"ב לא יכול היה להתאפק יותר והעיר "אתן מתכוונות ל נ ש י א טראמפ, הלא אין הוא חבר שלכן מגן הילדים". אם אין הן מכבדות זו את זו, מדוע שתכבדנה את הנשיא האמריקני? הכל בסחבקיות-ישראלית טיפוסית.
ובארוע הפתיחה של פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס, עתה בעשור הרביעי שלו, התנהגנו כאספסוף לשמו. כשאחד הדוברים (יהודי מהוליווד כמובן) התחיל להשמיץ את הנשיא, נשמעו קריאות בוז, חלק מהנוכחים קם ויצא, וגם היה מי שקפץ לבמה וניסה בכוח הזרוע להוריד את הנואם.
איזה כוח, איזו תושיה, כמה כבוד ויקר יש לחלוק לאותו אדם ולאלו שרצו בעקבותיו! חבל רק, עד כמה חבל, שאין להם את אותה היכולת והעוז להופיע בארועים אנטי-ישראלים מובהקים, כגון הכנס השנתי של סטודנטים לצדק בפלשתין המתכנס באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, ושם באולם המוקף בשומרים, אם יעז מי אפילו לחשוב מחשבות פרו-ישראליות, הוא יראה את נחת זרועם ויגורש בבושת פנים ובכוח הזרוע מהארוע.
כמובן גורלנו מופקד בידי קומץ אנשים המקורבים לצלחת, לריכוז השמנת המתוקה ולהררי כספים. הם בוודאות מבשרים לנו שידינו על העליונה במאבק בתנועת החרם. הם אפילו מביאים לנו "הוכחות" שלחרם השפעה כלכלית אפסית, וכך מדגימים הם שהם לא מבינים את הרעיון של תנועת החרם כלל ועיקר או את סיבת הצלחתה ארוכת הטווח.
כל נדרי
. אילו רק אותם "יודעי-כל" היו מבינים את המצב לאשורו, הרי שאולי ניתן היה למזער את הפגיעות של היהודים כולם, דוגמאת 11 הנרצחים בפיטסבורג.
אך אנחנו חכמים מכל, ואותה תקרית אנטישמית "החמורה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב" היא אשמת הנשיא טראמפ (אחרי ככלות הכל, צדק אותו נואם מהוליווד בערב הפתיחה של פסטיבל הסרטים) וכמובן אשמת ישראל והעומד בראש, נתניהו-השנוא-מכל!
הקהילות היהודיות קראו ליהודים באשר הם ברחבי ארה"ב להתכנס ולבוא לבתי כנסת ביום שבת שלאחר הרצח, ואלו באו בהמוניהם. למה משול הדבר? לנו כולנו המגיעים לבית הכנסת פעם אחת בשנה, לשמוע את כל נדרי, ואולי לבקש סליחה או פשוט להראות נוכחות - אסרי וחרמי ... ומהלך שאר ימות השנה פטורים אנו להתנהג כאוות נפשנו!
אלו אותן קהילות יהודיות התוקפות את מדינת ישראל והעומד בראשה כמו גם את נשיאם הם-עצמם - אחד הידידים הטובים והאמיצים ביותר שידעה מדינת ישראל אי-פעם - ובמו ידיהם מעודדים הם את החלשת האויב (אותנו!) ויביאו לידי מפלתנו כולם. איזה יום נפלא זה יהיה אז - ללא יהודים יותר בעולם!