בשבוע שעבר (6 בנובמבר 2018) התקיים טקס העיטורים של משטרת ישראל בו הוענקו עיטורים וצל"שים של המשטרה לשוטרים, ללוחמי מג"ב ולאזרחים. הטקס התקיים בבסיס המשטרה ליד בית שמש. סה"כ הוענקו 54 עיטורים וצל"שים על 21 אירועים.
מתוך 54 העיטורים והצל"שים, אחד הוענק כצל"ש יחידתי ליחידת החילוץ ערבה על חלקה בפעילות ההצלה בשיטפון בנחל צפית. שבעה ממקבלי העיטורים והצל"שים נהרגו במהלך אירוע הגבורה, ביניהם: האזרח ארי יואל פולד שבספטמבר רדף פצוע אחרי מחבל שדקר אותו בצומת הגוש. סמ"ר סלומון גברייה שנהרג על משמרתו ליד הכניסה ליישוב הר אדר. רס"ם האיל סיתאווי ורס"ם כמיל שנאן שנהרגו בעת קרב עם מחבלים בהר-הבית. רס"ר הדס מלכא שהתפרסמה בעת שנאבקה במחבל בשער שכם אך נפטרה מפצעיה. רס"ם יוסי קירמה שדלק אחרי מחבל שפגע באזרחים בשדרות בר לב בירושלים. המקרה המרגש ביותר שיש בו גם תקדים היסטורי הוא סיפורם של מפקח משולם בר נתן והשוטר טוביה וולפסטל שנהרו בקרב עם חיילים ירדניים בשנת 1954.
כמי שחוקר את נושא הצל"שים והעיטורים כבר יותר מעשור אני רוצה לציין לכל שבח את היסטוריון מג"ב ד"ר טל משגב על שחשף את סיפור גבורתם ולא נח עד שהביא את סיפור גבורתם בתמיכתו של מפקד מג"ב
יעקב שבתאי בפני ועדת העיטורים של משטרת ישראל אשר אישרה לשניים את עיטור המופת.
יש בארץ לא מעט מקרים בהם נעשו מעשי גבורה שלא הומלצו לעיטור או צל"ש מסיבות שונות ביניהם מותם של מפקדים, חוסר מודעות לחשיבות ההמלצה ועוד. בצבא האמריקני ידועים עשרות מקרים בהם חיילים שהומלצו לעיטור אחרי עשרות שנים וסיפורם נבדק ואומת מקבלים באופן תדיר עיטורים שונים. בצבא האמריקני אין חשיבות האם ניתנה המלצה סמוך לקרבות כמקובל או לאחר עשרות שנים מסיבות שונות. מה שקובע הוא שנעשה מעשה גבורה והתחקיר הוכיח עובדתית את קיומו של מעשה גבורה המצדיק עיטור או צל"ש.
מעשה גבורה
לצערי בצה"ל, ועד לאחרונה במשטרה, לא ניתנו עיטורים או צל"שים על מעשי עבר. במיוחד נכון הדבר בצה"ל על מעשי גבורה שנעשו במהלך מלחמת יום הכיפורים ולא הומלצו בסיום המלחמה. הצבא החליט לנקוט בגישה נוקשה ולא מתפשרת בחוסר רצונו לדון ולבחון באמצעות הוועדות הרלוונטיות האם מעשי גבורה שנעשו ולא הומלצו בזמנו זכאים לצל"ש או לעיטור. דווקא במלחמת יום הכיפורים בה נהרגו מפקדים רבים נוצרו מצבים לא מעטים שבסוף המלחמה לא היה שימליץ על חיילים שהיו ראויים לצל"ש.
במקרים קיצוניים בהם הלחץ על הצבא היה גדול הפשרה היחידה שהצבא היה מוכן לעשות היא להעניק תעודת הערכה לאותם מקרים בודדים. תעודת הערכה היא בהחלט מכבדת את בעליה אבל אינה דומה כלל לצל"ש או לעיטור. הענקת עיטור המופת לשני לוחמי מג"ב על מעשה גבורה שבוצע בשנת 1954 לפני שישים וארבע שנים היא בהחלט מיוחדת וראויה לאימוץ על-ידי שאר גופי הביטחון במדינה.
הטקס עצמו היה מרשים ומרגש ואופיין בעיקר במחוות האנושיות שנעשו בו. במקרה של שני לוחמי מג"ב שנהרגו בשנת 1954 איתרו במג"ב את משפחותיהם חלקם בארה"ב והביאו אותם בטיסה מיוחדת לארץ כדי לקבל את העיטור בשם הגיבורים שנהרגו בקרב.
במקרה אחר בו הצילו שני שוטרים אב ובנו מטביעה בים, רס"ל סאפי פלאח שקיבל את עיטור האומץ היחיד בטקס וסמ"ר ליאל חמו שקיבל את עיטור המופת. דאגו מארגני הטקס להביא לבמה את הילד ואביו לפגישה מרגשת עם מציליהם. גם במקרים בהם נפלו הגיבורים על משמרתם דאגה המשטרה להביא את בני משפחותיהם אבל בניגוד למקובל הוזמנו לבמה לא רק הורי הגיבורים או בנות זוגם, אלא גם אחיהם ואחיותיהם. לא ממש טקסי אבל כל כך אנושי ומכובד. כבוד למי שחשב על מחוות אנושיות אלו שכיבדו את הגיבורים וגם את הקהל.