יִשְרָאֵל עַם וְאָדָם
שֵׁם יַעֲקֹב לֹא חָדַל לְהִתְקַיֵּם
נִשְאַר בַּתּוֹדָעָה כְּאָדָם לוֹחֵם
בְּחָכְמָתוֹ וּתְבוּנָתוֹ הוּא נוֹשַׁע
וּבְתַחֲבוּלָה לְהִוַּשַׁע לֹא נִרְתַּע
זֶה עָבַר בַ"גֵּן" לְעַם יִשְרָאֵל
מְאָז נֶאֱבַק לְקַבֵל בִּרְכַּת אֵל
כְעַם יוֹשֵׁב בָּדָד בְקֶרֶב עַמִים
וּלְיִחוּדוֹ הוּא שׁוֹמֵר אֱמוּנִים
הוּא בִּתְבוּנָה וּבְחָכְמָה נוֹשַׁע
מִזָּדוֹן לָבָן הָרָשָׁע אֱלָיו הִתְוַדַּע
לֹא נָסוֹג מִפְּנֵי רָשָע וְלֹא נִרְתַּע
וְלֹא עָשָׂה ממוֹשָׁבוֹ בַּנֵּכָר קֶבַע
יָדַע יַעֲקֹב מַדּוּעַ נִתַּן לוֹ הַשֵּׁם
כִּי עָקַב וְגָם פַח טָמַן וְהִתְחַכֵּם
גָּם נֶאֱבַק בְּאֹמֶץ עִם מַלְאָךְ אֵל
שֶׁשִׁנָה שְׁמוֹ מִיַּעֲקֹב לְיִשְׂרָאֵל
חכמה ותבונה במסגרת האמונה
אחרי עשרים שנות סבל ועבודה מיגעת בהן עבד יעקב אצל לבן חותנו - דודו, כדי לשאת את רחל בת לבן לאשה, אלא שלבן לא נְתָנָהּ לו אותה ואותו רמה. לכן יעקב מאהבתו לרח עבד עוד שש שנים בעבורה אצל לבן וזכה בה. וכשבא מכנען אל לבן בא בגפו ובצאתו מאצל לבן בדרכו לארץ יצא ואתו שתי נשותיו ושתי אֲמוֹתֵיהֶן ואחד עשר בנים והבת דינה. והנה בדרכו של יעקב לארצו שב עִם עַם רב, ועם רכוש רב שצבר בהשהשיגו אותו בזיעת אפו ובחכמתו ובתבונתו. יעקב הוסיף לדבוק באמונתו באלוהי ישראל למרות שגר בקרב עובדי עבודה זרה. הוא לא נתפתה כמו בימינו שמר על זהותו. למרות שיציאתו לחרן הייתה נחפזת בברחו מאחיו עשו שנשבע להרגו, על שגזל ממנו את הברכה, אלא ש
"מעז יצא מתוק". יעקב צבר בחרן דעת ודרכי התגוננות פיזית בפני מזימות לבן שהתמיד לפגוע בו. הדבר בלט במיוחד בקום יעקב באישון לילה לחזור לארצו. אלא שהקב"ה שמר על יעקב ושם לו מלאכים לשמרו ומהם נודע לו, כי אחיו עשו אורב לו בדרך בכונה לנקום בו, כי הרי עשו נשבע להרוגו. הפעם מתגלה לנו יעקב כאסטרטג רב תושיה ומתוחכם, שונה מהדימוי איש
"תם יושב אהלים". אלא שעשו בצאתו לקראת אחיו יעקב לא זכר שבועותו להרוג אותו כי בינתיים גם עשו
עלה לגדולה במקום מושבו החדש בהר-שעיר, והטינה שלו ליעקב דעכה. לכן משנודע לעשו כי אחיו יוצא מחרן בשובו לארץ, יצא לקראתו לקבל פניו עם ארבע מאות איש כאות להערכה ולא כאיום, אלא שיעקב סבר אחרת ביחוד כשנאמר לו שארבע מאות איש יצאו עם עשו לפוגשו, והוא סבר להרגו. לכן יעקב בשונה מעשו לא שכח את אשר הוא עולל לאחיו עשו וגם זכר את שבועת עשו כי יהרוג אותו, מכאן יעקב הכין עצמו מול עשו במבנה הגנתי, בו הוא יציל את נשותיו וילדיו לכן נאמר:
וַיִּירָא יעקב וַיֵצֶר לו (לב/ז) לשון כפולה זו של הפסוק, מלמדת כי אומנם יעקב פחד שמא עשו יהרוג אותו
וַיִּירא, אלא שיעקב חשש גם שמא ידו תהיה על העליונה מול עשו ויהרוג אותו לכן נאמר:
וַיֵּצֶר לוֹ. כמהרהור בלבו, לא די שלקחתי מעשו את הבכורה בנזיד עדשים ונטלתי ממנו את הברכה בְּעָרְמָה, עתה אני הורגו, ובכך
אוסיף חטא על פשע. לכן יסרו מצפונו לא כיעקב הזומם אלא כ
"ישראל" בעל תכונת שעמנו התברך בהם לאורך הדורות, ולא נוהג
מדה כנגד מדה כפי שקרה בעמינו אלו עם הפלשתינים ב
"ארץ פלשתים". בעוד הם מבקשים נפשותינו ישראל כעם ומדינה מספק להם
"תאורה, מזון ותרופות". חכמים אומרים כי זו עצמת ישראל ולא חולשתו. לכן מה שאנו רואים כ
חֻלְשָׁה מצד יעקב בהתנהגותו מול עשו, דווקא זו
עָצְמַת נֶפֶשׁ. למדים זאת מה
"מנחה" (מתנה נכבדה) שבקש לתת לעשו לאמור:
"קח נא את "ברכתי" אשר הובאת לך", לא אמר לו
"מנחתי" כפי שלמעשה צריך לומר לו. חכמים אומרו יעקב לא כשל בלשונו, הוא בקש לכפר על חטאו כלפי עשו בלקחו ממנו את ברכת אביו יצחק,אמר לו קח
"ברכתי" במקומה וחדל לשנוא אותי,
הרי הברכה שלקחתי במסוה מאבי יצחק לא נתקימה: "הוה גביר לאחיך", כי בסך-הכל גרתי אצל לבן במשמעות הייתי שם גר ולא גביר.
נשתנתה תדמיתו של יעקב
יעקב במסעו לחרן ובשובו משם נשתנתה תדמיתו שוב איננו אדם רגיל, הוא אחרון האבות ששמו הוּסַב לישראל ובניו יקראו בני ישראל - הם עם ישראל על שנים עשר שבטיהם. שואל המדרש: מה בין יעקב לישראל? יעקב בגימטריה 182 ואילו ישראל בגימטריה 541 וההפרש ביניהם בגימטריה 359 שזה שוה ל-
"שָׁטָן". מכאן ש"השם יעקב" מרמז דוקא על שפלות (נמיכות) מלשון עָקֵב ואילו ישראל מלשון גדולה,
שַׂר עם אֵל</B> אלא שקיטרוגו של "שטן" יכול להפוך ישראל ל"יעקב" ולכן כאשר ניצח יעקב אבינו את השטן (זה נרמז מאותו איש שנאבק אתו באותו לילה במעבר יבוק) אז אישר זאת השׂטָן ליעקב באמרו:
לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לב/כח) שאם נהפוך את האות
שִֹין בּיִשְׂרָאֵל (שמבוטאת כאות סמך) לאות שִׁין כי אז נוכל לקרוא לוֹ בשם
יָשָׁר-אֵל על זה נאמר
והיה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיה, מ/ד) ויש גם רמז ברור כי לא בכדי נאבק יעקב
בַּשָּׁטָן (המלאך) ונצח אותו, זה רמז ברור מהמדרש על
"עם " שלא לתת לשטן לשלוט בו לבל יהפכו שוב
ליעקב, דאז
שֶעָקַב את אחיו פעמיים. על האבקות יעקב במלאך בו מסופר בחלומו של יעקב, אומר
הרמב"ם, כי הדבר התרחש בתודעתו של יעקב בלבד. הסברו זה של הרמב"ם העלה את חמת
הרמב"ן, שלדעתו הנבואה היא מציאות ממשית ולא כדברי הרמב"ם שאמר כי הנבואה
איננה ראיה (ממשית)
בעיני רוחו של הנביא, כי הרי משתם חלום יעקב, מצא את עצמו,
צולע על ירכו (לב/לא) מכאן שזו ולא דמיון אומר הרמב"ן וחולק על על הרמב"ם. בנושא זה אומר רבי אברהם
בנו של הרמב"ם כי האדם לפעמים יראה בחלום כאילו הוא עמל
וייקץ עייף, או רואה כאילו הכו אותו וייקץ ברגע של
כאב. כי האברים מתפעלים על-ידי כוח הדמיון, לא כל שכן בחלום נבואי כמו שקרה עם יעקב אבינו, שהיו לו רגשות אשם ומשום עצמת ההרגשה הזאת חש נקיעת כף ירכו. אמירת הצליעה של יעקב נועדה לקבוע גם את איסור אכילת "גיד הנשה" שנאמר:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך (לב/לב) דעת הרמב"ם. כי הרי מצות לא תעשה זו מובאת לא בגלל חלום יעקב והמאבק שלו, אלא שזו מצוה שבתורה, שיש לקימה גם אם לא היה מסופר על
גיד הנשה של יעקב, כשם שמצות המילה לא מתקימת כי אברהם מל את עצמו, אלא שזו מצוה מן התורה ויש לקימה בלי קשר עם המילה של אברהם.
הקשר של עם ישראל לארץ ישראל
התורה קובעת חד-משמעית כי כל צאצאי מצאצאי ישראל (יעקב ובניו) הם בני הארץ הזאת והארץ שיכת להם, למרות שלא נולדו בה צריך לראותם כנולדה בה. כי הרי אברהם קבל מאת אלוהים את הארץ שלא נולד בה, הוא רק נשלח אליה על-ידי הקב"ה בצוותו עליו:
לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך (לך לך יב/א).
רש"י אומר על כך: ולא גלה אלוהים לאברהם את הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודיבור כיוצא בו, הכונה לתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) שם בברכה הראשונה הנקראת "ברכת אבות", מכאן ואילך צאצאי אברהם יצחק ויעקב הם האבות של
עם ישראל ואין נפקא מינא אם נולדו בארץ או באו או הובאו אליה. יצחק ויעקב נולדו בארץ, אלא דוקא אלה שעתידים להיות עם ישראל בני יעקב (הם בני ישראל) לא נולדו בארץ פרט לבנימין שנולד בדרך אפרתה. לפיכך כל המשתיך או משיך את עצמו לעם ישראל, בין אם נולד בארץ ובין אם נולד בחוץ לארץ, יש לו חלק וזכות בארץ ישראל, לא כך הדבר אצל בני עמים אחרים כמו אלה שפלשו לארץ בתקופות הרומאים, היונים ובתקופת התפשטות הנצרות, הצלבנים, ובהתפשטות האיסלאם העותומאנים. שאנשיו של פלשו לארצות אגן הים התיכון להפיץ את האיסלאם בכפיה. היו אלה
אנשי המדבר הבדווים שקבלו עליהם את האיסלאם, ושמו את עצמם אדוני הארץ הזאת. לא בכדי הם בתפילתם בכריעה פונים הם למכה ומדינה ואת אחורם מפנים לירושלים. לא בכדי התורה חוזרת ומבטיחה לאבותינו ולנו את הארץ הזאת וזה ששם את עם ישראל דבק בארצו שלא ימירנו לעולם בארץ אחרת ושוב לא יטשנה . נשוב אל
יעקב אשר ה' אומר לו:
שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (ויצא לא/ב).
ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר היבק (לב/כג) וחכמינו שואלים ומה עם דינה לא נזכרה כמו אחיה? רש"י אומר, כי יעקב החביא את דינה בארגז ונעל אותה כי לא רצה שעשו יראה אותה, כי חשש פן אותה לאשה או יפגע בה. אבל רש"י לא פוסח על שאלה זו, היכן
דינה?בכך שנאנסה על-ידי שכם בן חמור, כי יעקב מנע סיכוי שעשו אחיו יראה אותה וירצה אותה לו לאשה ובכך תצליח היא להחזירו בתשובה.
מוּסַר הַשְׂכֵּל טוֹב לִלְמוֹד מִמַּאֲבָקֵי הֶאָחִים
נִזָּהֵר בְּיַחֲסֶנוּ אֱלָיו כִי כְבוֹדוֹ כְבוֹדֶנוּ בְּרַבִים
כִי הֲרֵי אוֹיֵב הֶאָחִים אוֹרֵב ומְצַפֶה לִמְעִידָה
כִּי לְצָרֵינוּ רִיב אָחִים הִיא תִקְוָתָם הַיְחִידָה
יִצְחָק וְיִשְמַעאֵל וְיַעֲקֹב וְעֵשָו כּאָז עַכְשָׁיו
כִּי כַּאֲשֶׁר מִתְנַהֲגִים כְיַעֲקֹב וְחוֹשְׁבִים כְּעֵשָׂו
לֹא תָּמִיד נִתָּן לְגַלּוֹת צְפוּנוֹת הָאָדָם עַל פָּנָיו
מְתַכְנֵן וּבוֹנֶה מְצַפֶּה וּמְגַלֶה שֶׁכֹּל עֲמָלוֹ לַשַּׁוְא
בּל נִתֵּן לָאוֹיֵב לִשְמוֹחַ בְאֵדֶנוּ בְּהַבִּיטוּ עֲלֶינוּ
אַף שֶׁצָּרֵינוּ הֵם תָמִיד זוֹמְמִים מְזִמּוֹת נֶגְדֶנוּ
יוֹדְעִים הֵם שֶׁיִּרְוַח לָהֶם בָאָרֶץ רַק בִזְכוּתֶנוּ
נָשִים מוּלָם אַהֲבַת אָחִים שֶׁיְהֵא זֶה נִשְקֶנוּ
וְנֹאמַר בָרוּךְ אֲדֹנֶנוּ בּרוְך מַלְכֶנוּ בָרוּךְ מוֹשִעֶנו.