מדינתנו היא מדינת רווחה, מדינת רווחה היא מדינה המבטיחה לאזרחיה חופש ממצוקה, מדינה השואפת למניעתו של קיפוח סוציאלי על-ידי חלוקה מחדש של המשאבים בחברה, ושאלתי היא: האם מדיניות הרווחה אכן מיושמת במלואה? האם אנו אכן מגייסים את מירב המשאבים על-מנת לסייע לאוכלוסיות מוחלשות? במהלך השירות הלאומי שלי שירתתי במסגרת חרום הקולטת אליה ילדים שהוצאו בצו בית משפט מביתם. ילדים אילו הגיעו מרקעים של הזנחה קשה, אלימות במשפחה, פגיעות מיניות ועוד. מקום זה הוא מקום אבחוני, מעין תחנת מעבר ממנה מופנים הילדים אל המסגרות המתאימות עבורם.
הכרתי את אוכלוסיית הקצה הזאת וניסיתי להשפיע, ולו במקצת, על אותם ילדים, למען עתיד טוב יותר בעבורם. תהיות רבות עלו בי במהלך השירות שלי ועד היום. כיצד יש כל כך הרבה ילדים שנקלעים למצבי סיכון שכאלו? האם באמת כל אדם מסוגל להיות הורה? והשאלה הגדולה שהדהדה אצלי היא: אם אנחנו אכן מדינת רווחה, שאמורה לדאוג לחלשים ולמנוע את קיפוחם, והאם פתרון הוצאת ילדים מהבית היא לעיתים הדרך הקלה עבורנו ואנו נמנעים מלהתעסק בעיקר, שהוא מתן עזרה ותמיכה בקהילה?
אני חושבת שחובתנו בתור אזרחים במדינת רווחה לעזור לאוכלוסיות אילו לצאת ממעגל זה. יש כמובן פרויקטים מדהימים כגון: תוכניות העצמה, הדרכות הורים, מועדוניות ממומנות לילדים, עמותות שונות המסייעות לאוכלוסיות בסיכון, אך כנראה שלא ברמה מספקת ולכן חשוב שעשייה זו תהיה תמיד בתנופה ולא תדעך, כי אנשים זקוקים לה! ובמיוחד נפשם של אותם ילדים.
בדיקה מקיפה
אין לי ספק שכל ילד באשר הוא צריך לגדול עם הוריו ולכן עלינו כחברה וכמדינה לדאוג לתת את מירב השירותים ולהשקיע את מירב המאמצים על-מנת שילדים אילו יוכלו לגדול בביתם עם הוריהם, כמובן ישנם מקרי קצה המחייבים הוצאה, אך חשוב לי להדגיש שהעניינים מחייבים בדיקה מקיפה ויסודית לפני החלטה גורלית זו. כמו-כן, יש לצאת מנקודת הנחה שהאחריות הסופית והרצון לשיתוף פעולה תלויה בסופו של דבר בהורים הביולוגיים.
ילד שמוצא מביתו עובר טלטלה רגשית שאין לתארה, הוא נאלץ להתמודד בצורה יום יומית עם סיטואציות קשות, ובעצם לגדל את עצמו ולכן יש לדאוג שזה אכן יהיה מוצא אחרון. איני יוצאת כנגד הפנימיות, כפרי הילד והנוער המקסימים שעושים עבודה נפלאה, גם אני זכיתי לקחת חלק בהם, רק דורשת צדק בעניין זה, ובחינת המקרים בצורה מקיפה יותר. לעיתים נראה כי אנו עסוקים במיקרו, בפתרון בעיות ספציפיות שנובעות מבעיות במאקרו (חוסר בתמיכה והתאמצות לגיוס המשאבים הנחוצים) וע"י תמיכה סביבתית וסיוע קהילתי אנו יכולים לסייע ואף למנוע חלק מהן.
כמו-כן, לרוב שופטי בית המשפט שחורצים את הדין, אין בהכרח את הידע הפסיכולוגי ולעיתים הם לא מספיק מודעים לחשיבות החלטתם. לדעתי, חובה ששופטים ועורכי דין לענייני משפחה יעברו קורס והכשרה בנושא ספציפי זה על-מנת שיכלו להשכיל להבין בצורה הטובה ביותר מהי טובת הילד והיכן ניתן להשיגה בצורה הטובה ביותר.
חשוב לי לציין כי בסופו של יום כל בן אדם עלול ליפול בחייו למצבים קשים לא עלינו, שיכולים להביא אותו לאותם מצבי קצה ולחוסר יכולת לטפל בילדים, והרי אנו לא היינו רוצים שפתרון המדינה יהיה הוצאת ילדינו מהבית! היינו רוצים לדעת שמירב המאמצים נעשים על-מנת שנוכל לגדל את ילדנו ולקבל את השירותים, המימון והעזרה מהקהילה שמגיעה לנו על-מנת לצלוח זאת. כלומר- המאבק לתמיכה רבה יותר בקהילה וליישום מדיניות הרווחה הוא המאבק של כולנו!