לא שלם ולא מדויק

רעב ל"צדק חברתי" "הרעב שלי הוא לצדק חברתי ולשינוי"¹ מצוטט דוד מזרחי ע"י גלית עדות, בהתייחסו להפגנת המחאה החברתית במוצ"ש האחרונה, עליה נשאל ע"י הכתבת. אחרי שהוא מתאר את עברו וילדותו, נקל להבין את המשפט הנ"ל. ברור גם שהוא שואב השראה מהפגנות המחאה בצרפת, בעטיין של התייקרויות הדלק והוצאות המחיה. לפי שעה נראה שהפגנות אלו אינן שוככות אלא הופכות למחאה רחבה יותר נגד התנהלות משטרו של הנשיא מקרון בנושאי פנים רבים, וזו עבורו השראה. לטעמי, דוד טועה בשלושה עניינים: עיתוי - לא כל מה שמתאים לצרפת כיום, מתאים גם לישראל. שיטה - הפגנה היא ביטוי נוח למדי להבעת אי-שביעות רצון, אך היא שיטה גרועה להתנעת תהליך-עומק מסודר, שגלום בו סיכוי של ממש לחולל שינוי. מטרה - כל נושא שאנו מציבים לעצמנו כיעד, אם הוא אינו מוגדר היטב, אינו ברור לכל תומכיו ואינו בר מדידה, הוא חסר אופק וסיכוי. אין דבר כזה "צדק חברתי", בדיוק כשם שאין בנמצא "משפט צדק". צדק חברתי הוא ביטוי גנרי, שבכדי להפכו ליעד, חייבים להגדיר היטב את השינויים שמבקשים לחולל "בשמו" ואת התוצאות הרצויות. במובנים רבים "צדק חברתי" הוא מצב אוטופי: תמונה ערטילאית, אידילית ואידיאלית, שאינה קיימת במציאות והשאיפה אליה היא בחזקת "מחזה שווא". מה שדורש הציבור ובצדק, הוא מימוש יעדים כלכליים פוליטיים, שהשגתם תיטיב את מצבו ותשפר את רמת ואיכות חייו. מימוש מחייב מנגנונים קהילתיים, שמסוגלים לגייס את התמיכה הציבורית העקבית הנחוצה להשגת היעד. הפגנה, שיש המנסים לדמותה למהפכה, יודעת אולי להרוס את הקיים, היא אינה יודעת לבנות מציאות חדשה ורצויה. את הרס הקיים ניתן להשיג באמצעות שימוש בכוח גס וברוטלי תוך זמן קצר יחסית. השינוי יראה לעין כמעט מיד והטיפול ב"אחראים" למצב הישן הוא מיידי ונוקב. בנייה של דבר חדש, היא לעולם מורכבת, קשה וממושכת. היא טעונה התמדה של "המשוגעים לדבר" ומסה קריטית של תומכים שבכוחה לחולל ולשאת את התהליך "בהתבגרותו" עד להבשלתו. לפיכך, אם המטרה היא להרוס את הקיים, אין טוב ממהפכה; אולם, אם מבקשים למנוע אנרכיה, שעשויה להיות ממושכת והרת אסונות ובד בבד להחליף את הקיים בדבר-מה אחר וטוב יותר - אין גרוע ממהפכה כדרך ליצירת השינוי הנכסף. נראה שלא כל הציבור הפיק את הלקחים מאירועי ההפגנות הגדולות של 2011, שנכשלו בדיוק באותן נקודות שהוזכרו לעיל; אינני צופה טובות גם למחוללי ההפגנות בסיבוב הנוכחי. אברציה ספרית² בראיית הציונות ומדינת היהודים. מאמר אחר נושא את הכותרת "דום הלב של הציונות".³ אם המטרה היא לזעזע מישהו באמצעות אמירה פרובוקטיבית - ההצלחה כאן מינורית. עמדותיו של טירה הן עמדות מיעוט והגישה העולה מהן אינה מייצגת הסכמה רחבה באף אחד מהנושאים מהם הוא גוזר את מסקנותיו. כך, למשל, כור היתוך אינו יכול להתקיים כאשר רוב הציבור אינו זה שמוביל את ליבתו ומנחיל אותה לזולתו מבלי לחולל אנטגוניזם נרחב. כור היתוך גם איננו הכרח. כאשר האוכלוסייה גדלה במהירות, נחוץ מודוס אופרנדי שקל יחסית לשתף בו באופן שוטף חלקים רחבים בחברה. באמצעות שימוש במושג "ציביליזציה עברית", טירה "בורח" מהגדרה ברורה של המהות והתכנים של ציונות ושל אופיה ומהותה של ישראל כיום, בהשוואה לציונות הקלאסית שהובילה להקמת המדינה. שנית, אין ציביליזציה עברית, עם עברי, ומולדת עברית ומעולם לא היו כאלה. יש ציביליזציה יהודית, דת יהודית, ולאום יהודי - והציונות הקלאסית התייחסה תמיד לישויות אלה כיעדי ונושאי פעילותה. מגילת העצמאות נותנת לכך ביטוי חזק ונאמן לכל אורכה: "בארץ-ישראל קם העם היהודי..." וגו'. כשממציאים מערכת מושגים חדשה מבלי לנמק בצורה טובה למה היא דרושה ובמה היא משפרת את הקיים, מותר להניח בסבירות גבוהה שתהייה לנפל. חוסר תכלית בעשייה, הוא הבזבוז החמור ביותר של משאבי האנוש החשובים ביותר - מחשבה יוצרת. הפירוש שנותן טירה לגישה הפרגמטית של תנועת העבודה בראשית ההתיישבות החדשה בארץ, שגוי. הצורך ליצור "יהודי חדש" שיודע לבצע עבודות פיסיות ולהגן בכוח על עצמו ורכושו, היו בגדר חינוך להסתגלות, אבל בשום אופן לא יצירת "ציביליזציה חדשה". ניסיונות לייחס למעשים אלה מה שלא היה בהם, הביא לתרבות היהודית את שנות ההתרחקות וההסתייגות החמורות ביותר ממנה בעת החדשה; במידה מסוימת הן אחראיות לסיכון המפעל הציוני כולו. בכדי לא להישאר בתחום השגיאה המושגית של טירה, אבהיר שלדעתי הציונות לא באה לפתור את בעיית היהדות, אלא את בעיית היהודים. ליהדות אין בעיה שדורשת פתרון. זו שלימות שעולה על כל החלופות האחרות שאנו מוצאים בתרבויות האחרות סביבנו. שאלת האמונה ביהדות, גם היא מצאה פתרונות רבים ושונים לאורך ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי. היו פתרונות מסוג אחד בימים שקדמו למלכים ופתרונות אחרים בימי המלכים וא"כ בימי שיבת ציון הראשונה ובמרד נגד היוונים (כ-1300 שנים). היו לה פתרונות נוספים ושונים בתקופת הגלות הארוכה מחורבן הבית השני ועד להופעת הציונות (קרוב ל-2000 שנים). העם היהודי כעם היה זה שלא נמצא לקיומו פתרון מניח את הדעת בימי הגלות הארוכים. הציונות ביקשה ועודנה מבקשת לפתור בעיה זו. גם על כך מעידה בצורה מפורשת מגילת העצמאות הקובעת: "זכותו של העם היהודי להיות ככל עם חופשי במדינתו הריבונית...". טירה מבלבל בין הוויכוח הפנימי על הגמוניה אליטיסטית כזו או אחרת בציבור היהודי במדינת ישראל, לבין ציונות, לאומיות וזיקתן למדינה יהודית - מדינה שבה הציביליזציה היהודית על גווניה היא הציביליזציה השלטת. מקורה של הציביליזציה היהודית היו תמיד העקרונות המרוכזים ומתומצתים שבספר הספרים. אין שום הכרח שתרבות יהודית בישראל תחפוף את זו של אירופה או של יהדות מתבוללת בארה"ב.⁴ ישראל הגדירה עצמה כמדינה יהודית ולא "כמרכז לתרבות עברית"; ולא במקרה. במגילת העצמאות לא הגדירה ישראל את עצמה כמדינה דמוקרטית; וגם כאן לא במקרה. עם זאת פרטה את הזכויות השוות שתהיינה לאזרחיה כולם והקימה את זרועות השלטון ומנגנוניו העיקריים, שאף אחד מהם לא קיבל מעמד של "קדושה". בדמוקרטיה קלאסית מקור הסמכות השלטונית הוא הריבון (העם); העם איננו קדוש אבל הוא תכלית הקיום המדיני. בדמוקרטיה, בידי העם הסמכות לשנות את חוקיו ומוסדותיו ואין שום מסגרת ממשלית העומדת מעל לריבון. מוסדות השלטון כמו גם החוקים, לא היו אידאליים והם אינם כאלה גם כיום. כשם שהציונות בקשה לחנך "יהודי חדש" ותואם לצרכים המידיים בראשית דרכה על-מנת לחולל את התקומה הלאומית-מדינית, ישראל הציונית מבקשת כיום לחולל שינויים באותם מוסדות וכלים שאינם תואמים לצרכיה, 70 שנה לאחר הקמתה. בית המשפט איננו מסגרת לכפיית דעות ועיצוב נורמות ערכיות; זהו תפקיד הרשות המחוקקת, הנבחרת. בית המשפט הוא מוסד שיפוטי, שסמכותו נובעת מהחוק ומוגבלת על ידו. אם יש מקום לטענה, הוא בעובדה שעדיין אין לישראל חוקה וגם לא מתקיים תהליך שמוביל לחוקה בטווח זמן קצוב. מדינה היא ישות חיה ועליה להיות קשובה לשינויים ולצרכי הזמן. התאבנות היא גזר דין מוות גם לדמוקרטיה. מדינת היהודים היא מדינה ריבונית שמחליטה בכל עבור עצמה. איננו חייבים ללמוד דבר מאחרים, אבל רשאים להעתיק מהזולת, בשיקול דעת, כל מה שעשוי להיות טוב ומועיל לנו. החקיקה שמובילה הקואליציה הנוכחית היא חלק מתהליכים אלה וככזו היא לא רק לגיטימית; היא חיונית.