בסופו של שבוע מבלבל, כששרים וחכי"ם הפגינו נגד עצמם, נקרא את פרשת השבוע ששמה 'ויחי' ובה אנחנו נפרדים מיעקב אבינו. הוא מכונה בחז"ל 'בחיר האבות' ואמנם עד היום אנחנו קרויים על שמו, בני ישראל. את השם הזה 'ישראל' הוא קיבל (בראשית לב) כמאפיין את נכונותו להיאבק ולעולם לא לוותר, כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. בפשט, זה מפני שבמאורעות חייו, כמתואר בתורה, יכול כל אחד מאיתנו למצוא את עצמו. כל ימיו התמודד עם נפילות ומשברים; נופל וקם, ושוב, ורק בסוף ימיו הוא זוכה לחיים של נחת, וזה קורה במצרים, ארץ שבה עתידים לשעבד את צאצאיו בעבודת פרך. יעקב אבינו הוא גם הראשון שהתורה מספרת עליו כי נפרד מבניו בצורה מסודרת לפני שהלך לעולמו.
ויש תכלית לפרידה המתבצעת במעמד כולם, להבטיח שהמשפחה תישאר מאוחדת, שתחיה לנצח, שכן המשפחה הזאת היא הגרעין שממנו אמור לצמוח עם הנצח. כי לפי המקובל עד אז (וזה קיים גם היום) כל אחד מהבנים יכול להחליט להקים לעצמו מסגרת נפרדת, שהרי לכל אחד יש את הנטיות שלו והשקפת עולם הנסמכת על אותן נטיות ומצדיקה אותן. רק טבעי שמי שהוא בעל יוזמה ירצה לתפוס עמדה של מנהיג. ואם זה לא מסתדר במסגרת הקיימת, יקים הוא מסגרת חלופית ומקבילה. כדי למנוע התפתחות זו יעקב מכנס את כולם יחד (בראשית מט): [א] וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וכאן במעמד כולם הוא פונה אליהם אחד אחרי השני.
הפסוק הבא מסמן מראש את המטרה: [ב] הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. בני יעקב נקראים לשמוע; מה לשמוע - את דברי ישראל אביהם. בכך הוא כמו אומר להם: אומנם כל אחד מכם הוא ענף, שבט. חשוב מאד, אבל כל שבט הוא חלק מהעץ שהגוף שלו, כלומר הגזע והשורשים הוא יעקב ישראל. עד עתה הגוף קיים ואתם מאוחדים, מחוברים אלי, עוד מעט אפרד מכם, בחלק הגלוי על כל פנים, אבל אסור שהפרדה הזאת תבלבל אתכם. עליכם להישאר מאוחדים תחת אותה מעטפת למרות שהיא תהיה רוחנית ולכן בלתי נראית. ברור שלכל אחד יש האופי והרעיונות שלו ומישהו עלול לחשוב שימשיך בדרך שלי אבל במנותק מהשאר, אסור שזה יקרה.
שאיפות הנהגה ופילוגים
הנה אפרט באוזני כולכם את תכונות האופי של כל אחד וממילא את מידת התאמתו למנהיגות, שזה המניע העיקרי (והנסתר בדרך כלל) לפיצולים ופילוגים. ראובן אומנם הבכור אבל אתה פַּחַז כַּמַּיִם, לא מספיק שקול, פזיז מדי. שמעון ולוי מהירי חמה, מוטב שיתפזרו בין אחיהם וכך יהיה מי שירגיע אותם. יהודה הוא המנהיג הראוי. אומנם הוא יודע להכשל כמו כל בן אנוש אבל ברגע שמתבררת הטעות הוא מודה וחוזר בו. גם כל אחיו מקבלים אותו כמנהיג, כי הוא נותן מקום לכולם. הוא סבלני ויודע את מקומו: [ט] גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה... מודע לחוסר ניסיונו ולא ממהר, ממתין בסבלנות להזדמנות שלו: ...מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ... וכך לאט-לאט עד שמגיע למלוא עוצמתו: ...כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ...
זבולון רואה הכל דרך החור שבגרוש, הכל אצלו זה כלכלה ומסחר בינלאומי: לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן... ...וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן. ולכן אינו מתאים להנהיג. יששכר הוא תלמיד חכם, מתמיד בלימודו. אינו מתעניין במה שקורה מחוץ לכותלי בית המדרש, [טו] וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב... ...וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד. העיקר שלא יפריעו לו להעמיק בלימודו. דן הוא גיבור אבל נוטה ללוחמת גרילה, ...נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ... לא בנוי לארגון צבאי כולל (עיין ערך שמשון). [יט] גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב. הוא גיבור מלחמה שרואה את כל המציאות דרך הכוונות של הרובה. [כ] מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ... הוא מתפרנס היטב מחקלאות וזה כל מה שמעניין אותו. [כא] נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה... הוא זריז מאד, גם בדיבור, אבל אין לו סבלנות למהלכים מורכבים.
לכאורה יוסף כבר הוכיח את עצמו כמנהיג, מדוע לא הוא? כי הוא דמות מופת, משדר ריחוק עד כדי ניתוק, הוא ...נְזִיר אֶחָיו. נשאר בנימין שאמנם יש לו את זה, הוא מסוגל לאחד את בית יעקב, אבל לא בשוטף, רק בהזדמנויות קיצוניות: ...בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל. כמו שמפרש רש"י, המלך הראשון (בַּבֹּקֶר) הוא שאול מבנימין ובסוף התנ"ך (וְלָעֶרֶב) מככבים מרדכי ואסתר בהצלת היהודים. ותודה לרב אורי שרקי על זווית הראיה שמסתדרת מצוין עם מה שהתמקדנו בו לאחרונה, ימין שמאל והגוף. גם היום יש הרבה מפלגות/שבטים, ומה שחסר בגלוי זה הקשר ההכרחי לגוף. כי כל אחד מושך לכיוון שלו בעוד מה שצריך זה לחדש את החיבור לגוף. יש מפלגה שתרים את הכפפה?