פעמיים בתולדות עם ישראל נאמר עליו שחטא בעשיית עגלי זהב. פעם ראשונה בימי נדודיו במדבר בפרשת "כי תשא", כשנמצא משה בהר חורב (שמ', ל"ב, 4). פעם נוספת כשהציב ירבעם בן נבט עגלי זהב בבית אל ובדן (מל"א, י"ב, 28).
אם נתמקד רק במקרה הראשון, עשית עגל זהב במדבר, איננו יכולים שלא לשאול מה קרה לעם שחווה שלל חוויות מרגשות של יציאה מעבדות לחרות, חלקן חוויות נסיות במדבר, שלפתע בעת מצוקה הוא מתנכר לכל מה שקרה לו. יתרה מזאת עולה על שרטון של התכחשות גורפת לחוויית היציאה לחרות ואף מורד באלוהיו. וזאת כאשר משה נמצא על ההר:
"וְדִבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוֹ (שמות ל"ג 11).
משה עולה להר לקבל את לוחות הברית ובושש לבוא. העם שעד כה כאמור חווה שלל אירועים היסטוריים הרואיים נקלע לפתע לחוסר ידיעה מה טומן בחובו העתיד. יש מי שיגלה הבנה שמתח ההמתנה, החשש, העייפות הרבה נתנו את אותותיהם.
העם כרע תחת נטל המתח וחיפש נחמה זמנית, חפץ להשליך עליה את כל יהבו. כך נמצא הפתרון הקל - עגל הזהב. לשאלה מדוע עלה העם על שרטון הפתרון האלילי נדרשה במרוצת ההיסטוריה הפרשנות המקראית לתת תשובות.
השפעה הרסנית
התשובות הן רבות. אסתפק רק בתשובת רש"י, גדול הפרשנים, שקבע כי מי שסרח היו אך ורק
"עֶרֶב רַב שֶׁל זָרִים", שלא מבני ישראל, רק נספחו למסע וגררו את עם ישראל לתרבות רעה ומשחיתה. יתרה מזאת הם גוירו שלא כהלכה. לכן רק הם נושאים בנטל האשמה לכל גילויי השחתת המידות הערכיות -
"עֶרֶב רַב שֶׁקִבַּלְתָּ מֵעַצְמְךָ וְגִיַּרְתֶּם ... וְהֵם שִׁחֲתוּ" (רש"י, שמ', ל"ב 8).
לפנינו כתב אשמה חמור כלפי מנהיגות שמעדה ולא מנעה השפעה הרסנית של הנספחים לעם, אלא נגררו אחריהם.
אודה, שקשה לי מאוד לקבל את הסבר של רש"י לאחת השאלות הקשות בפרשה, בהטילו את כל כובד האשמה בחטא העגל בעצם קיומו של אלמנט זר שהסתפח לעם ישראל וחי בתוכו. רש"י רואה באלמנט הזר, כמי שסחף את העם כולו לדרישה מאהרון - "קוּם עֲשֵׁה לָנוּ אֱלוֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה...לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמ' ל"ב, 1).
כאן טמונה מלכודת. כאן טמון זרע הפורענות שמעלה אותנו על שרטון של לאומנות ושנאה לאחר ולזר. כאן מקורה של אידיאולוגיה, לפיה רק אם נטהר עצמנו מהשפעות זרות, מובטחת לנו חסינות מפני כל פורענות.
אבן נגף
לצערי, גם היום יש מהלכים לדעה בדבר טוהר המחנה ושמירת הציווי של התרחקות מ"ההשפעה הזרה". יש בתוכנו רבים המגבים גם היום את אלה שהרשו לעצמם להצית בית ספר דו לשוני בירושלים ומריחת כתוביות מזוויעות נגד האוכלוסייה הערבית החיה בעיר. כלשונם - "היה מחננו נקי", שמבטאת את קריאת הקרב של הימין המשיחי ל"השתחרר מהכתם הזר" שחי בירושלים.
לצערי, הנחישות לשמור על מחנה טהור מתבטאת במניעה מרבבות אזרחים, החשים היום עצמם כיהודים לכל דבר, להקים משפחה בישראל. מדובר ברבבות של אזרחים שקשרו חייהם עם מציאות החיים בישראל, מעורים בחיי החברה וממלאים את כל החובות האזרחיות. וזאת מבלי להתייחס לבעיית הזר המשלם אלפי דולרים רק בשביל הזכות לעבוד כאן, בביתנו, בעבודות נחותות ביותר, ואנחנו מתייחסים אליו כאל אבן נגף שיש להתנכל לו.
עשיית עגל הזהב לוּוָה בהכרזת חג לה'. לעגל העלו עולות והגישו קורבנות. העם אכל בשמחה ושתה לשכרה ועל-פי הכתוב התחיל בהילולת פריצות. על מעשים אלו הגיב משה בכך שזרה את אפרו של העגל שנטחן עד דק. אקט של השפלה. נוסף לכך שלושת אלפים מראשי המסיתים הוצאו להורג.
אודה, שקשה לי עם צו ההוצאה להורג של שלושת אלפים הנאשמים בהסתה והדחה לעבודה זרה. אינני שלם עם ההוראה להוציא להורג בסקילה ובכרת. במיוחד שהעונש הזה לא הושת על אנשים שנטלו חיים של אחרים.
הקריאה החוזרת ונשנית שלי בפרשת השבוע מניעה אותי לאמץ דרך המסתייגת מהרג המוני בשם החתירה ש"מחננו יהיה טהור". במציאות בה אנחנו חיים אני קושר עצמי עם המחויבות לכבד את כל ברואי בצלם החיים בארץ בה נולדתי, ולחתור לכך שהמילה שוויון תהיה הכוכב המנווט את חיי בני העמים החיים בארץ הזו.