הקביעות כי בגין לא היה מתקבל היום לליכוד, ועוד כהנה וכהנה קביעות לגבי התנהגותו האפשרית של בגין, ואפילו של ז'בוטינסקי, הן מרתקות ומעוררות למחשבה עמוקה. הבעיה היא שהן לקוחות מעולם המתים, ולי לצערי אין עימו שום קשר. עולם החיים אולי יותר משעמם, אבל איתו לפחות יש לנו קשר והוא גם מגיב. למשל, המציאות שהתהוותה בשנה האחרונה בעוטף רצועת עזה והאתגרים שהחמאס הציב בפנינו. זהו נושא ביטחוני עכשווי מהמעלה הראשונה שכל ממשלה שתיבחר תצטרך מיידית להתייחס אליו. זה לא איום כבד, אבל זהו קוץ בעכוזה של המדינה. בשנה האחרונה, ממשלת ישראל, בתמיכה חזקה של צה"ל, נקטה באסטרטגיה מגננתית תגובתית זהירה ביותר, שלדעתי לא השכילה לתת תשובה הולמת לאתגר שהציב החמאס, ובוודאי לא להגן כראוי על שטחה הריבוני בעוטף עזה ועל האוכלוסייה האזרחית שבו.
לכן, עניין אותי במיוחד המצע של מפלגת "כחול לבן" בעניין המדיניות שלה ביחס לחמאס ורצועת עזה. ובכן, במצע יש ארבע וחצי שורות בנושא הזה. לשונן: "במאבק בחמאס, ישראל תיזום ולא תיגרר. בעזה עלינו להוביל מהלך כפול: מחד-גיסא תגובה רבת עוצמה על התגרות והפעלת אלימות לשטחנו, ומאידך-גיסא מהלך משותף עם גורמים אזוריים שיציגו בפני תושבי עזה אפשרות לחיים טובים יותר ויבהיר להם שמה שעומד בינם לבין חיים אלה הוא תוקפנות חמאס כלפי ישראל. הכלל הראשון של המלחמה בטרור הוא תקיעת טריז בין האוכלוסייה לבין ארגון הטרור החי בתוכ.ה. וזה יקרה רק אם תיושם מדיניות יוזמת בשני המישורים: הצבאי והמדיני-כלכלי.."
זה שצריך להגיב בעוצמה על התגרויות החמאס, בוודאי מקובל על רבים. אבל, כל הרעיון של תקיעת הטריז בין האוכלוסייה לחמאס, מצוי לדעתי בעולם האשליות ושאיפות הלב. מדוע?
ראשית, ומעל לכל, החמאס אינו ארגון טרור החי בתוך האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. התיאור הזה אולי יפה לארגון טרור מרקסיסטי, למשל, הפועל נגד הממשלה במדינה דרום אמריקנית במעמקי היערות, ונשען על אוכלוסייה אזרחית. ברצועת עזה המצב שונה לחלוטין. החמאס הוא בשר מבשרה של האוכלוסייה; הוא קם ונולד שם; הוא נטוע עמוק בתוך האוכלוסייה והאוכלוסייה נטועה עמוק בו. הוא לא ארגון קיקיוני. הוא הממשלה, הוא זה שזכה בבחירות. והאוכלוסייה היא ברובה של צאצאי פליטים מהישובים בשטח העוטף את הרצועה, שהיו לפני הקמת המדינה. איך נקראות הצעדות השבועיות לגדר? "צעדות השיבה". וכל זאת בלי לדבר עדיין על כך שהחמאס הוא ארגון שלא מהסס להפעיל כוח נגד האוכלוסייה שלו עצמו, בדיוק כפי שנהוג במשטרים במדינות ערב. אז מה מקווים כאן? שהאוכלוסייה תתקומם? שהיא תסתנוור מהחיים הנפלאים הצפויים לה בלי החמאס? מהאפשרות שהם ייהפכו "לסינגפור" כמו שקיוו אבות ההינתקות?
שנית, הניסיון ההיסטורי המצטבר לימד אותנו שפיתוי כלכלי לא "עובד" על החמאס, מכיוון שהאידיאולוגיה שלו, "הציונות" שלו, מונעת זאת. העדיפות העליונה שלו, שהיא סיבת קיומו, היא המאבק המזוין נגד ישראל. לכן גם אם יתנו לו מכל טוב, כולל נמל ושדה תעופה, זאת תישאר העדיפות שלו, ואילו הדאגה לאוכלוסייה האזרחית תישאר בעדיפות שנייה. לדעתי, כל מי שחושב אחרת חי באשליה מתוקה. בואו ונזכור שאחרי "צוק איתן" קוימו ועידות אזוריות ובינלאומיות ודומני שסכום של כמה מיליארדי דולרים הוקצו לשיקום האזרחי של הרצועה. אך החמאס, כלשון השיר מעדיף ויעדיף "תותחים במקום גרביים".
ממצע של רמטכ"לים ציפיתי ליותר משאיפות לב, וחבל!