מערכת בחירות רביעית, קל וחומר חמישית (לא עלינו), היא דבר הזוי לכל הדעות. אבל כדי להבין מדוע מתרגשת עלינו צרה זו שוב ושוב, עלינו להביט בתמונת הגושים.
אם בעבר היו גוש הימין וגוש השמאל, כעת אנו ניצבים מול כמה גושים. הראשון לשבור את הגושים היה אביגדור ליברמן, שהתחיל עם רגל אחת בימין ורגל אחת בשמאל. משנוכחו כמה כוח אוצרת בידה הישיבה על הגדר של ליברמן, התקנאו בו נפתלי בנט מימינה וגדעון סער מתקווה חדשה, והוציאו עצמם מגוש הימין המסורתי.
בין שלש המפלגות האמורות אין ממש מכנה משותף, מלבד האמירה "רק לא ביבי", ומדובר בגוש מלאכותי שמערער את היציבות הפוליטית במדינה וגורם לזעזועים טקטוניים, הכל בשם האגו ושלילת האחר. לא עוד מפלגות גוש אלא מפלגות ההתגוששות.
זה לא שבעבר לא היו מפלגות מתנדנדות שלא היו שייכות לאף גוש. היו גם היו, אבל הן היו קטנות והיו מגנט דו-צדדי שנמשך לשני הגושים. מפלגות ההתגוששות לעומתן הן קוטביות לשני הגושים וכל חיבור בינן לגושים המסורתיים הופך לכמעט בלתי אפשרי. ה"מצפן ערכי" החדש שלהן מזעזע את המחט של המדינה, שבמקום להתקבע לכיוון אחד, מסתובבת סביב עצמה בהעדר הכרעה לעוד מערכת בחירות מיותרת.
ימניים? הצביעו למפלגות הימין! שמאלנים? הצביעו למפלגות השמאל. אין באמצע. ליברמן, סער ובנט לא תופסים צד ומזיקים ליציבות השלטונית.