רשות המיסים פרסמה תזכיר חוק להגדרת תושב ישראל ותושב חוץ לצורכי מס. נושא זה מעסיק מאוד את רשות המיסים, המייצגים ובתי המשפט. נאמר בו שהוא מגיע לשולחן הכנסת אחרי הסכמות עם לשכת עורכי הדין ולשכת רואי חשבון, ולכן הדיון בכנסת יהיה מצומצם. הכנסת כמובן לא מחויבת לכך ותדון כמה שצריך לדון. הדין הקיים מאז תיקון 132 לפקודת מס הכנסה: עברנו ממיסוי טריטוריאלי למיסוי פרסונלי. תושב ישראל חייב במס בישראל על הכנסות שנצמחו בארץ ובחו"ל. המבחן של מרכז החיים בא יותר מהדין הכללי, פסיקה ישנה מאוד. רשות המיסים אספה את כל הפסיקה של בית המשפט העליון ותיקנה את הגדרת תושב: מקום המגורים, ביתו הקבוע, מקום העיסוק, האינטרסים הכלכליים ומקום הפעילות בארגונים שונים. יש חזקה: אם אדם שהה 183 יום ומעלה בישראל - חזקה שהוא תושב ישראל. אבל היא ניתנת לסתירה בידי היחיד ובידי פקיד השומה. היא פועלת רק לכיוון של להפריך תושבות ישראל; אם הוא שהה פחות מ-183 יום, אין חזקה שאיננו תושב ישראל. ההגדרה של תושב חוץ נכנסה לפקודה ב-2007 ונועדה לעשות סדר במקרה של ניתוק מישראל. היא קובעת, כי תושב חוץ הוא מי שאינו תושב ישראל והתקיימו בו כל אלה: שהה מחוץ לישראל 183 יום לפחות בשנה השוטפת ואחריה, מרכז החיים שלו בשתי שנות המס הבאות איננו בישראל. אבל הפסיקה אומרת שעדיין מותר לפקיד השומה לבדוק האם תושב ישראל הוא תושב ישראל לפי מרכז החיים, ולכן אין לזה הרבה משמעות. בית המשפט העליון ציין שתושבות פיסקלית של יחיד אינה פשוטה, במיוחד כאשר ניתן להתנייד ולעשות עסקים בקלות בכל העולם. הנשיאה אסתר חיות ציינה, כי החוט המקשר הוא בבדיקה אובייקטיבית וסובייקטיבית: האם האדם הספציפי באמת התכוון להיות תושב חוץ ולעזוב את ישראל. בפסק דין אחר נקבע, כי מקום מגורי משפחתו הוא מרכיב חשוב, אולם זה לא המרכיב היחיד שבלעדיו אין ובהיעדרו מתאיינים כל יתר המרכיבים. שינוי התושבות אינו אקט חד אלא נעשה לאורך זמן. שלושה אלמנטים שאנחנו לומדים מהפסיקה: הסיווג מסובך, מקום מגורי המשפחה חשוב אבל לא מכריע, תהליך שינוי התושבות איננו חד אלא מדובר בתהליך. כבר לפני 30 שנה אמר השופט יעקב טירקל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתיק שעסק בידיני משפחה, שאפשר לפצל את התא המשפחתי. הדברים קיבלו תוקף בפסיקת בית המשפט העליון בדיני מיסים, שם נקבעה הלכה של אפשרות לפצל את התא המשפחתי לצורך סיווג התושבות. התיקון שהוגש בתזכיר החוק, הוא תולדה של ועדה שישבה זמן רב על המדוכה והחליטה של מספר חזקות חלוטות - טכניקה משפטית שקובעת זכויות וחובות. ברור שיהיו מקרים של עיוות דין משום שהחזקה חלוטה. על חזקות חלוטות שלעיתים גורמות עיוותי דין אומר בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, שהוא מאשר את זה כדי להגיע ליעילות בגביית המס. אמת ויציב - יציב עדיף. מרגע שבית המשפט העליון התיר זאת, הרשות החלה להשתמש יותר ויותר בחזקות חלוטות. על-פי התזכיר, אם אתה שוהה בישראל 183 שנים או יותר ובשנה שאחריה גם כן - חזקה חלוטה שאתה תושב ישראל. אלו בדיוק המקרים שהיו עליהם ויכוחים מאוד גדולים והרשות סגרה את זה בחזקה חלוטה. אפשרות שנייה: שהות בישראל 183 יום בשנה הנוכחית ובשנה הקודמת. אפשרות שלישית: 100 ימים או יותר וסך כל שהייתו בישראל בשנת המס ובשנתיים שקדמו לה - 450 ימים או יותר. זה לגבי רווק. לזה יש סייג: בכל שנה הוא היה תושב מדינת אמנה וייבדק מרכז החיים. אפשרות רביעית: 100 ימים או יותר ובן-זוגו הוא תושב ישראל. הוא לא יכול, כמו הרווק, לעשות 450 יום או פחות. זה תיקון בעייתי מאוד מבחינת תפיסת העולם של הזוגיות, כפי שאמר טירקל. החקיקה מחזירה אותנו 60 שנה אחורה. כל התפיסה של מה זה זוגיות וההכרה המשפטית בזה, חוזרת אחורה בצורה מאוד קיצונית של חזקה חלוטה. הרשות אומרת: עדיין יש אמנת מס ולא יהיה כפל מס. אבל הרשות והמייצגים יודעים שלא פשוט להפעיל את אמנת המס. פקידי השומה אומרים: תשלם ותלך להליכי הסכמה הדדית - שהם יקרים מאוד וממושכים מאוד. קביעת החזקות לא מקלה על הנישום לכלכל את צעדיו, כי החזקה פועלת רק לכיוון אחד. אם אתה 180 ימים בארץ - נבדוק אותך; לא אומרים שאתה לא תושב ישראל. היא מוצגת כאילו היא לטובת הנישומים ותהיה ודאות והיא סימטרית, אך היא אינה כזאת. יש גם הגדרה של תושב חוץ, כי רצו להראות שזה סימטרי, אבל זה לא כך. חזקה חלוטה שאתה תושב חוץ - אם היית עד 30 יום בארץ כמה שנים ברציפות. הרי איש לא חשב שעל 30 יום תסווג כתושב ישראל. כמו רוב התיקונים בזמן האחרון, התיקון הזה הוא לטובת רשות המיסים והיעילות שלה.