בני משפחתו ותומכיו של טראמפ אוהבים לומר "אנחנו מה זה חזרנו" ואין ספק שהם צודקים – כמו גם הכאוס שהוא מביא עימו. מסיבת העיתונאים אמש הזכירה מה היה בפעם הקודמת ואותתה מה יהיה בארבע השנים הבאות, סבור ניו-יורק טיימס. הוא דיבר על ראשי מקלחות, על טחנות רוח שמשגעות לוויתנים, על אפשרות של עימות צבאי עם דנמרק ופנמה. הייתה תחושה עזה של דז'ה-וו: תיאוריות הקונספירציה, הטענות המפוברקות, הקיטורים. אבל יש גם שוני. הפעם טראמפ להוט לפעול בצורה בה לא פעל ב-2017. הוא מתעלם מכך שג'ו ביידן עודנו הנשיא, מתלונן על שאינו יכול להיפגש עם ולדימיר פוטין כדי לסיים את המלחמה באוקראינה, הוא התפרץ על הצווים שהוציא ביידן בימים האחרונים במטרה להקשות עליו. בנוגע למזרח התיכון התבטא טראמפ כאילו שהוא כבר המופקד על המו"מ, אך שליחו המיועד לאיזור, סטיב ויטקוף, הבהיר מאוחר יותר שאנשי ביידן מנהלים את השיחות והם שהזמינו אותו להצטרף. אולם, טראמפ יכול להתנהג כנשיא משום שביידן התפוגג כה מהר, מציין הטיימס. בששת החודשים האחרונים הוא פינה את הבמה ואפשר לטראמפ להגביר את קולו והשפעתו. מסיבת העיתונאים הארוכה האחרונה של ביידן הייתה בחודש יולי, ועוזריו היו במתח עצום לאורכה, מחשש שהוא יקפא שוב כפי שאירע לו בעימות עם טראמפ בחודש הקודם. כאשר ביידן מוציא כעת צווים נשיאותיים, הדבר נעשה בדוא"ל או בכתב; הוא כמעט ואינו מדבר עליהם או עונה על שאלות. הוא לא אמר מילה על הפריצה הסינית לחברות תקשורת אמריקנית, שעוזריו תיארו כאיום הביטחוני החדש המשמעותי ביותר בששת החודשים האחרונים. (אגב, גם טראמפ לא התבטא בנושא, למרות שיכול היה להשתמש בו כדי לנגח את הנוכחות הסינית ליד תעלת פנמה). בעוד קודמו הולך ונמוג, טראמפ מרגיש שאם ישתלט על הבמה – איש לא יהדוף את שכתוב ההיסטוריה שהוא מבצע, במיוחד בנוגע ל-6 בינואר. הוא מקווה שבחירתו מחדש מוכיחה שהאמריקנים מאמינים שהעמדתו לדין הייתה נקמנות גרידא. "אנשים חולים", כינה את התובע המיוחד ג'ק סמית והשופט חואן מרצ'ן. "זה קורה במדינות מדרגה ג', ברפובליקות בננות" – חזר על משפט מוכר מהקדנציה הקודמת. יש דברים שלא משתנים.