המשימה של ג'ו ביידן בתחום מדיניות החוץ נראתה פשוטה יחסית לפני ארבע שנים: "נתקן את הבריתות שלנו ושוב נהיה מעורבים בענייני העולם", אמר בנאום ההשבעה שלו. "נהיה שותף חזק ואמין לשלום, קדמה וביטחון". ביידן עשה זאת – כותב דייוויד איגנציוס, פרשן בכיר בוושינגטון פוסט. הוא חיזק את נאט"ו באירופה; יצר שותפויות חדשות באסיה, אוסטרליה, הודו, יפן וקוריאה הדרומית; הגן על רוסיה בלא עימות עם רוסיה; וניצב איתן לצידה של ישראל, גם במחיר פוליטי כבד. אבל אפילו בעיני תומכיו, הסך הכל של מדיניותו נראה פחות מסכום חלקיה. מטרתו המרכזית הייתה להגן על הסדר העולמי מבוסס הכללים; הוא מותיר סדר זה חלש מכפי שהיה. מה שהיה חסר יורד לשורש אופיו של ביידן: הוא ביקש לבנות הסכמות בעולם שהפך לעוין; הוא הגן על הסטטוס-קוו בעידן בו נשמעה בארה"ב ומחוצה לה זעקה לשינוי; הוא רצה סדר נורמלי בעולם שנעשה חריג בצורה מסוכנת. הדברים הראויים ביותר להערכה בו, פגעו בו בזירה העולמית. לנשיא יש שלוש אפשרויות בסיסיות בהתמודדות עם משבר במדיניות החוץ. הקיצוניות שבהן הן לא לעשות דבר או ללכת עד הסוף, אבל ישנו גם הנתיב האמצעי. ביידן היה מנהיג של "אפשרות 2" – למצוא את שביל הזהב בין יותר מדי לפחות מדי. נשיאותו הפגינה את הכישורים לפשרה ומדיניות שקולה שפיתח בעשרות שנותיו בסנאט. אך היא גם הראתה את מגבלותיה של גישה זו. רוב הנשיאים נהגו בצורה דומה, ובעידן הגרעיני זה חיוני. אבל מנהיגיה הגדולים ביותר של ארה"ב התאפיינו בסירובם להתפשר, מדגיש איגנציוס. ג'ורג' וושינגטון סיכן הכל במלחמה נגד בריטניה. אברהם לינקולן היה מוכן לנהל מלחמת אזרחים עד טיפת הדם האחרונה. פרנקלין רוזוולט התעקש על-כניעה ללא תנאי של גרמניה ויפן. ביידן דחה מוסריות מוחלטת שכזאת במדיניות החוץ. כסגן נשיא, הוא היה ספקן לגבי בניית מדינה חדשה בעירק והעדיף לחלק אותה לפדרציה בת שלושה מחוזות. הוא התנגד, כמעט לבדו, להעמקת המעורבות באפגניסטן. הוא רצה להשתמש בכוח, אבל בזהירות. המלחמה באוקראינה היא מקרה בוחן ליתרונות והחסרונות של גישתו. ביידן אישר לחלוק מודיעין בצורה חסרת תקדים כדי להזהיר מפני הפלישה הרוסית, וצוותו ארגן סיוע מדהים לקייב בימים הראשונים שלה. אבל מדיניותו הוגבלה בידי שלוש מטרות סותרות: ניצחון אוקראיני בלי מעורבות של נאט"ו ובלי עימות אמריקני-רוסי. שתי האחרונות הגיוניות, אך הן מגבילות את הראשונה. וכאשר המלחמה התמשכה ואוקראינה דיממה, ביידן המשיך לדבוק בשביל הזהב. ביידן ניסה את אותה גישה במלחמת חרבות ברזל, ממשיך איגנציוס. הוא לחץ על ישראל להגביל את הפגיעה באזרחים ולהגדיל את הסיוע ההומניטרי, אך חש מחויבות אישית ופוליטית להמשיך לספק לה נשק למרות חוסר האמון שלו בבנימין נתניהו. צוותו נטל על עצמו את המשימה כפוית הטובה של תיווך הן מול חמאס והן בלבנון. כוחה הצבאי של ארה"ב תמך בישראל כאשר שינתה את פני המזרח התיכון, אך ביידן לא קיבל את הקרדיט על כך. לדעת איגנציוס, ביידן צדק. כאמור, הוא דחק בישראל לצמצם את הפגיעה באזרחים, אך הכיר בצדקת המלחמה נגד חמאס, חיזבאללה ויתר שלוחיה של אירן. נתניהו, שממש לא היה אסיר תודה, התייחס אליו כאל שק חבטות פוליטי. דבקותה של ארה"ב בסדר העולמי מבוסס הכללים הייתה ללעג הן ב-7 באוקטובר והן במלחמת הנקם הממושכת של ישראל בעזה. סין הייתה המבחן האחרון. ביידן חיפש דרך בין עימות מלא עם בייג'ינג לבין הכרה בכוחה הגובר. הוא ביקש "לנהל את התחרות" באמצעות מפגשים בין היועצים לביטחון לאומי של שתי המדינות. זו הייתה מדיניות נבונה, אך פירותיה היו מועטים. ביידן תמיד האמין שהוא זוכה למעט מעט הערכה בתחום החוץ. בשבוע שעבר הפטיר: "אני מכיר יותר מנהיגים עולמיים מכפי שמישהו מכם פגש בכל חייו". הוא צודק. חצי תריסר מעמיתיו אומרים שחדותו בחדר המצב עמדה בניגוד מוחלט לדימוי הציבורי שלו. מדיניות החוץ שלו הייתה טובה מכפי שנשמעה.