קל לשכוח כמה קשה היה המצב כאשר ג'ו ביידן נכנס לתפקידו לפני ארבע שנים. היה זה שבועיים לאחר שתומכיו של דונלד טראמפ הסתערו על הקונגרס; הקורונה הרגה 3,000 אמריקנים בחודש; כלכלת ארה"ב והעולם עמדו על-פי תהום. כעת המצב טוב בהרבה, בבית ובחו"ל: הכלכלה היא קנאת העולם, השיטה הפוליטית שרדה, בוצעו השקעות עתק בתשתית וטכנולוגיה, הצבא האמריקני אינו במלחמה לראשונה מזה שנות דור. ההיסטוריה עשויה לשפוט בחומרה את ביידן על האופן בו סיים את תפקידו. אבל, טוען הפרשן יוג'ין רובינסון בוושינגטון פוסט, לפי כל קנה מידה אובייקטיבי – הוא היה נשיא טוב, שהמדינה תיהנה מהישגיו עוד שנים רבות. מבקריו של ביידן מעדיפים להתעלם מהצלחתו הגדולה ביותר: חילוצה של ארה"ב מהקורונה; בתקופתו החיים חזרו למסלולם. הישגיו מרשימים גם בתחום הכלכלי. הקורונה הובילה את האבטלה לשיא של 14.8%; כאשר ביידן נכנס לתפקידו, היא עמדה על 6.3%; בסוף שנתו הראשונה היא ירדה ל-3.9% ונשארה 30 חודשים רצופים היא הייתה לכל היותר 4%. טראמפ וביידן פתחו את הברזים ושפכו סיוע ממשלתי. האינפלציה שנבעה מכך לא הייתה זמנית כפי שטען ביידן, אך הפדרל ריזרב – שעצמאותו נשמרה – ריסן אותה ובאופן נדיר המשק לא שקע במיתון כתוצאה מכך. בעידן של מפלגתיות והקצנה קשות, ביידן הצליח לעבוד עם הקונגרס בניגוד לכשלונותיהם של קודמיו. הוא העביר השקעה של 1.2 טריליון דולר בתשתיות, את ההשקעה הגדולה ביותר אי-פעם במאבק בשינויי האקלים (400 מיליארד דולר) ועוד 280 מיליארד דולר לקידום המחקר הטכנולוגי ולייצור מוליכים-למחצה חדשניים. כאשר הנשיאים הבאים יגזרו את הסרט, תזכרו שביידן הניח את היסודות – מציע רובינסון. גם בתחום מדיניות החוץ הצליח הממשל לפעול לטובת האינטרס הלאומי ובמבט לעתיד. לראשונה מזה שני עשורים, חיילים אמריקנים אינם נלחמים בשום מקום בעולם. אין ספק שהנסיגה מאפגניסטן הייתה כאוטית וטראגית, וביידן וצוותו היו צריכים לצפות זאת. הוא שילם על כך ביוקר מבחינה ציבורית, והאירועים בקאבול גם מאפילים על הצלחותיו. מבלי לשלוח חיילים לשטח, ארה"ב ובעלות בריתה סיפקו לאוקראינה את הנשק והמודיעין הדרושים למלחמה נגד רוסיה. ביידן כפה על ולדימיר פוטין לשלם מחיר אנושי וחומרי גבוה בהרבה מכפי שציפה, ובכך החליש את הצבא הרוסי במחיר מינימלי. ממשלים קודמים דיברו על התמקדות באסיה אל מול התעצמותה של סין; ביידן עשה זאת באמצעות בריתות עם אוסטרליה, בריטניה, הודו ויפן, לצד הידוק היחסים עם הפיליפינים וקוריאה הדרומית. ייתכן שהנשיא שי ג'ינפינג שקל לפלוש לטייוואן, אבל כעת עליו לחשב מחדש את הסיכונים. רבים במפלגתו של ביידן מתחו ביקורת חריפה על טיפולו במלחמת חרבות ברזל. רובינסון טוען, כי לישראל הייתה הזכות להגיב על מעשי הזוועה של חמאס, וכי גם ההרס וההרג בעזה היו מעשי זוועה. העובדה היא, שלארה"ב הייתה השפעה מועטה על אופן ניהול המלחמה בידי ישראל, ומועטה מאוד על דעת הקהל בישראל התומכת במהלכים אלו. נכון שהעולם נעשה מבולגן יותר בתקופת כהונתו, אך הוא חיזק את הבריתות ויצר מכשולים בפני היריבים האסטרטגיים של ארה"ב. מדוע, אם כן, שיעור התמיכה בביידן כה נמוך? מדוע נאלץ לפרוש מהמרוץ עם פחות מ-40% תמיכה? מה היה החטא הבל-יסולח שלו? היו שניים כאלה, משיב רובינסון. הוא לא הודה שיש משבר בגבול מקסיקו עד שהיה מאוחר מדי והוא לא פעל עד שהנושא הפך לאבן ריחיים אותה לא יכול היה להסיר. והוא הזדקן, דיבורו והילוכו נעשו בלתי יציבים גם אם חשיבתו נותרה בהירה, והבוחרים הגיעו למסקנה שאינו כשיר לעוד ארבע שנים. אבל במבט לאחור, ההיסטוריונים יתמקדו פחות בשקיעה זו ויותר במה שהצליח להשיג בכהונה אחת. הוא מותיר את ארה"ב במצב טוב בהרבה מכפי שקיבל אותה.