נשיאותו של ג'ו ביידן הייתה משאת חייו הארוכים – ואמונתו שאין מתאים ממנו לתפקיד מילאה תפקיד מרכזי בשקיעתה, כותב הפרשן פרי בייקון בוושינגטון פוסט. ביידן נבחר לסנאט בגיל 29, מה ששכנע אותו במיומנותו הפוליטית ובכך שיום אחד יגיע לחדר הסגלגל. הוא רץ לנשיאות או בדק אפשרות זו במשך שלושה עשורים. כאשר נדמה היה שלא ישיג את מטרתו, רמז שהמפלגה הדמוקרטית מתעלמת מכישרונו הייחודי, כמי שיבנה עם הקונגרס קשרים הדוקים מאלה של ברק אובמה, ועם מעמד הביניים – טובים מאלה של הילרי קלינטון. המציאות לגבי ביידן הייתה פחות מרשימה, טוען בייקון. לא היה צריך גאונות פוליטית מיוחדת כדי לשוב ולהיבחר במדינה קטנה ומעוז דמוקרטי כמו דלאוור. הוא לא עמד מאחורי הרבה חקיקה פורצת דרך ולעיתים תמך בצעדים איומים, כמו המלחמה בעירק. נאומיו היו חסרי השראה ואופיינו בשליפות מהמותן. כאשר הדמוקרטים חיפשו שותף למרוץ עבור אובמה, ביידן היה הבחירה האידיאלית – בצורה שלא ממש החמיאה לו. המפלגה התלהבה מהמועמד השחור, הצעיר ופורץ הגבולות, אך גם חששה שהציבור האמריקני אינו מוכן ללכת בכיוון זה. כאן נכנס לתמונה ביידן הלבן והמבוגר, שהופיע באופן קבוע בתוכניות הבוקר. לפני שדונלד טראמפ נכנס לתמונה, איש לא ראה בו את עתיד המפלגה. הפריימריז ב-2020 החלו כתמונת ראי של קשייו הפוליטיים הקודמים. הוא הגיע רביעי באייווה וחמישי בניו המפשייר. אבל הממסד המפלגתי נכנס לתמונה כדי למנוע את נצחונו של ברני סנדרס. נראה היה שהוא מתייחס בענווה למזלו הטוב, וחודשיים לאחר השבעתו אמר: "אני רואה בעצמי גשר, לא משהו אחר. יש דור שלם של מנהיגים שניצבים מאחורי. הם עתיד המדינה". הוא תיאר את עצמו יותר כדמות ייצוגית של המפלגה מאשר כמנהיג שלה. אבל ביוני 2021, מתאר בייקון, ביידן הישן חזר. הוא חגג ניצחון כאשר הגיע להסכמה עם עשרה סנאטורים על הגדלת ההשקעה בתשתיות והציג אותה כהוכחה לכך שהדמוקרטיה האמריקנית עובדת היטב – חמישה חודשים בלבד לאחר 6 בינואר. קבוצת הסנאטורים כללה חמישה רפובליקנים, אבל אפס להט"בים ובני מיעוטים – רמז ברור לכך שאין המדובר בדגם לחקיקה עתידית, שכן הקואליציה של ביידן הייתה מאוד רב-תרבותית. וכבר היו שמועות שהסנאטורים הדמוקרטים ג'ו מנחין וכריסטן סינמה יבלמו את ביידן בהמשך.