חז"ל מספרים, כי למשה רבינו היה לא פחות מעשרה שמות, שחלקם ניתנו לו בידי משפחתו ואפילו בידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ובכל זאת, השם היחיד שנכתב - וממילא השם בו הפך לאיש הרוח והמנהיג הידוע ביותר בהיסטוריה האנושית - הוא זה שנתנה לו בת פרעה: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו". את הסיפור הזה קראנו אתמול, בפרשת "שמות". נניח בצד את ההתלבטות המילולית-לשונית של הפרשנים (שם מצרי או שמא תרגום לעברית, ואולי צירוף מקרים) ונעסוק בתהייה המובנת מאליה: במה זכתה בת פרעה - ששמה-שלה אינו נזכר - שהתורה, אותה מכתיב ה' עצמו למשה עצמו, העדיפה את השם שהיא נתנה? התשובה היא: השם הזה מנציח חסד שאין דוגמתו, ושעלינו להגיע עד חסידי אומות העולם בשואה כדי למצוא אותו שוב. פרעה מצווה לרצוח כל ילד יהודי; בתו מתריסה בפרהסיה נגד הצו ומצילה את חייו של תינוק נטוש ובוכה. "ותחמול עליו", מספרת התורה על הרגש האינסטינקטיבי של בת פרעה כאשר פתחה את התיבה. חמלה אנושית בסיסית אל מול רוע מפלצתי. הבחירה שלה ברורה ומיידית, וראוי להנציח אותה לעולמי עולמים. יתרה מזאת: אותו מעשה הטביע את חותמו על כל חייו של משה והפך לרכיב הבולט ביותר באישיותו. התורה אינה מספרת דבר וחצי דבר על קורותיו ב-80 השנים שחלפו מהולדתו עד מעמד הסנה, אלא שלוש אנקדוטות בלבד. משה רואה נוגש מצרי מכה איש עברי ומחסל אותו. הוא רואה שני אנשים עברים מתקוטטים ומנסה למנוע את האחד מלהכות את חברו. הוא רואה שבע נערות מדייניות הסובלות התעמרות והוא מושיע אותן. התורה רומזת לנו: החמלה המובילה להצלה היא הסיבה המרכזית לכך שמשה הוא-הוא שנבחר להושיע את ישראל ולתת להם את התורה. זה נמשך גם כאשר משה הוא המנהיג. בסיומה של הפרשה, כאשר דומה ששליחותו של משה נכשלת והשעבוד גובר, חמלתו של משה על עמו מובילה אותה להטיח טרוניה חסרת תקדים כלפי הקב"ה: "למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך - הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". יש כאן כפל משמעות: למה שלחת בכלל ולמה דווקא אותי. אם אין הצלה, לשם מה השליחות? ואם אמורה להיות הצלה, הרי שאני נכשלתי. כאשר בני ישראל חוטאים בצורה החמורה ביותר - עובדים לעגל, מסרבים להיכנס לארץ ודורשים לשוב למצרים - משה שוב נחלץ לעזרה, בסיכון עצמי. הוא מבקש "מחני נא מספרך אשר כתבת" אם הקב"ה לא יסלח להם על העגל; הפרשנים אומרים שביקש ששמו יימחק מהתורה ואפילו מבין החיים. הוא מתווכח עם הקב"ה אל מול חטאים אלו ואחרים. משה יודע טוב מכולם, מה שווים חייו של אדם אחד - קל וחומר של רבים. הפרשה שקראנו אתמול, במקביל לאישור עסקת החטופים ולציפייה למימושה, מלמדת אותנו מה עומד ביסודה של היהדות: חמלה המובילה להצלה, גם במחיר של סיכון עצמי ברור ומיידי. בלי זה - אין משה רבינו, וממילא אין יציאת מצרים, וממילא אין מתן תורה וממילא אין עם ישראל. מי שמתעלם מן היסוד הזה, ובמיוחד דווקא בשעה הזאת, מוכיח שאינו יודע יהדות מהי. מפלגות וממשלות נוטות להציג את עצמן בשמות המתבררים כצביעות או פארסה. מפלגות לאומניות הרסו את עמיהן. מפלגות קומוניסטיות היו הכל חוץ מאשר שוויוניות. "דמוקרטיה עממית" היא דיקטטורה. הרפובליקנים בארה"ב חותרים תחת הרפובליקה. הדמוקרטים בחרו את המועמדת לנשיאות בצורה בלתי דמוקרטית. מפלגות "חוק וצדק" חותרות תחת בתי המשפט. אצלנו יש "ציונות דתית" שאינה ציונית ואינה דתית, אלא לאומנות מחללת השם. יש "עוצמה יהודית" שאינה עוצמה ואינה יהודית, אלא בריונות גזענית. מי שקרא אתמול את פרשת השבוע ועדיין דורש שלא להחזיר את אחינו ואחיותינו מגיהנום עלי אדמות, להותיר אותם עוד יום אחד בסכנת מוות הגרועה ממוות, שאינו מוכן להוביל וליטול סיכונים - אינו דתי ואינו יהודי.