הכישלון למגר את חמאס, לבטח כתנועה הזוכה לתמיכה בציבור העזתי, היה תוצאה ידועה מראש מרגע שהתבהר שישראל, מסיבותיה, אינה פועלת לבנות חלופה לחמאס ברצועה, או לפחות ליצור את התנאים לצמיחתה של חלופה שכזו. מחקר השוואתי של תהליכי דה-רדיקליזציה של משטרים אידיאולוגיים רצחניים, מגרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, ועד הטליבאן באפגניסטן ומשטר הבעת' בעירק, מעלה לקח ראשי אחד: מידת ההצלחה אינה תלויה רק בהבסה צבאית מוחלטת של המשטר הרדיקלי, אלא גם במאמץ פעיל להצמיח במקומו חלופה מקומית, בעלת אופי מתון יותר. החברה הפלשתינית ברצועת עזה אינה רואה אופק רעיוני, פוליטי ושלטוני אחר מזה שמציע חמאס, שיוביל אותה לשיקום מההריסות ולבניית מציאות שונה. בנסיבות הללו, אופק הציפיות של האוכלוסייה מתקשה לחרוג מהמסגרת הקיימת של חמאס, והמשך הלחימה רק מזין את תעשיית הג'יהאד, כתעשיה בת-הקיימא היחידה ברצועת עזה. ומה אשר להמשך? בשבועות הקרובים, העסקה עם חמאס עשויה להתפתח לשני כיוונים שונים. האפשרות האחת היא התקדמות לשלב השני של העסקה, הכולל את סיום המלחמה ופינוי כל כוחות צה"ל מהשטח. האפשרות השנייה היא קריסת העסקה סביב תקופת המעבר לשלב השני שלה וחידוש הלחימה. התפתחות המציאות לעבר אחת משתי האפשרויות תלויה בשלושה שחקנים: חמאס, שלא ימהר למסור את כל החטופים שבידיו כדי לשמור אותם כתעודת ביטוח לשימור שרידותו; ממשלת ישראל, שתימצא תחת לחצים סותרים, פוליטיים וציבוריים, מבית ומחוץ לו; וממשל טראמפ, שבדומה להשפעתו המכרעת על ההגעה לעסקה הנוכחית, צפוי להפעיל לחצים ישירים על ישראל ולחצים עקיפים על חמאס דרך קטר ומצרים, כדי לנתב את הדינמיקה ברצועה בהתאם לאינטרסים הרחבים יותר שלו. בין שהעסקה תתקדם לעבר השלב השני ובין שתקרוס ותוחלף בחידוש הלחימה, הגיעה השעה להכיר בכך שהבריחה מדיון בחלופות אסטרטגיות ארוכות טווח לרצועת עזה היא בעוכריה של ישראל. עצירת המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל מהרצועה בלי לייצב אותה ולפתח חלופה לחמאס, תותיר ואקום שיבצר את שלטון חמאס. בה בעת, חידוש הלחימה בלי לפתח אלטרנטיבה לחמאס יוביל לתוצאה דומה. אסטרטגית, אלו שתי הסתעפויות של אותה חלופה, כזו שמשמרת את שלטון חמאס ברצועת עזה, ובעצם מאמצת מחדש את המדיניות הישראלית לפני 7 באוקטובר, עם התאמות למציאות החדשה: ישראל תשמור על חופש פעולה מבצעי, בלי להכריע את חמאס, ותתיר כניסת סיוע הומניטרי, ללא שיקום התשתיות והכלכלה המקומית, תוך התפתחות מצב של כאוס מתמשך ברצועה.

חלופה אחרת, שיכולה להתפתח כהחלטה ישראלית או כהתפתחות הדרגתית מתוך מציאות הכאוס הנוכחית, היא כיבוש הרצועה והחלת ממשל צבאי בשטח. חלופה זו תמקסם את יכולת הפעולה הצבאית של ישראל ברצועה, בעיקר לאחר שיפחתו מגבלות הפעלת הכוח מחשש לפגיעה בחטופים חיים, ותסייע לדכא את חמאס מבחינה צבאית. אולם, הסיכונים והבעיות הכרוכים בחלופה זו מבחינתה של ישראל הם כבדי משקל. במישור הצבאי, צה"ל יצטרף לרתק לאורך זמן כוחות צבא רבים, וימשיך להקיז דם במלחמת התשה מול דפוסי הגרילה של חמאס. במישור המדיני, כיבוש צבאי יגנוז בטווח הנראה לעין סיכוי לנורמליזציה עם סעודיה וכינון קואליציה אזורית, ויעמיק את הבידוד והלחץ המדיני על ישראל מצד חוגים רחבים בקהילה הבינלאומית. במישור הכלכלי, משמעותו של ממשל צבאי היא לקיחת אחריות אזרחית על השטח ועל האוכלוסייה, קרי הניהול השוטף של חיי היום-יום ושל מאמצי השיקום, בעלויות של עשרות מיליארדי שקלים מקופת המדינה (במצב של כיבוש לא יזרום סיוע הומניטרי בינלאומי לרצועה). ואחרי תשלום כל המחירים הללו, חלופה זו אינה מבטיחה את חיסולו של חמאס. הארגון אומנם ידוכא ויוחלש, אך לא ייעלם וימשיך להישאר רעיון ותנועה פוליטית יחידים במגרש המקומי. סיפוח חלקי או מלא של רצועת עזה מהווה חלופה מרחיבה של חלופת הממשל הצבאי. חלופה זו זוכה לתמיכת חלקים בקואליציה, ולפי סקרים עדכניים אף של אחוזים לא מבוטלים בציבור הישראלי (אמנם בלי שמוצגות להם המשמעויות). חלופה זו אינה משפרת את התועלות הצבאיות של חלופת הממשל הצבאי, בעוד מחיריה גבוהים בהרבה. מבחינה מדינית, הבידוד של ישראל יחריף, יוזמת הנורמליזציה עם סעודיה תוקפא, וייתכן שהמהלך ישליך באופן שלילי על היציבות האזורית ועל הסכמי השלום עם מצרים וירדן. העלויות הכלכליות והמשמעויות הפוליטיות והחברתיות של הענקת אזרחות ל-2 מיליון אזרחים פלשתינים מהוות כדי איום על המפעל הציוני כולו; הקריאות לעידוד "הגירה מרצון" מהוות פשע מלחמה מובהק ומכל מקום אינן ריאליות במבחן המעשה; וסיפוח רק של חלק מהרצועה, שבו אין אוכלוסייה פלשתינית, ישית את מלוא המחירים המדיניים הכבדים של סיפוח מלא, בלי לספק לישראל שיפור אסטרטגי כלשהו.

ביחס לחלופות הבעייתיות שתוארו כאן, נמנעה ישראל עד כה להגיב לחלופה שגובשה על-ידי מצרים, איחוד האמירויות וירדן, של כינון מינהל טכנוקרטי ברצועת עזה. ישות זו תתבסס על פקידים ובעלי מקצוע מקומיים, ללא זיקה לחמאס (קיימים אלפי פקידים כאלו ברצועה, עד היום לפחות חלקם אנשי פתח), כשלצידה תפעל מנהלה אזורית-בינלאומית שתעניק את הסיוע הנדרש למנהל הטכנוקרטים, כדי לייצב את הרצועה ולהכשיר את התנאים לשיקומה. המדינות הערביות המעורבות מכירות בכך שבשלבים הראשונים יידרש לאפשר לישראל לשמר את חופש הפעולה המבצעי שלה, כדי לסכל טרור ולמנוע את התעצמות חמאס, שהוא אינטרס גם שלהן. ישראל נרתעת מלקבל את ההצעה, נוכח דרישת המדינות הערביות למעורבות של הרשות הפלשתינית – שצריכה להיות הגורם שמזמין את המעורבות האזורית והבינלאומית, ולבנות את כוח השיטור שישכין סדר ציבורי ברצועה. ממשלת ישראל נמנעת מכך, שכן היא רואה ברשות הפלשתינית פלטפורמה להקמת מדינה פלשתינית, מלבד חולשותיה המוכרות בלחימה בטרור וכן עקב מעורבותה בהסתה ובחינוך לרדיקליזציה. אין זה הפתרון האידיאלי עבור ישראל (אם בכלל יש כזה), אך זהו הפתרון האופטימלי בנסיבות הקיימות. חמאס הסכים ליוזמה המצרית לכונן ועדה אזרחית שהיא למעשה המינהל הטכנוקרטי, וזאת מתוך הבנה, כי כל עוד השליטה האזרחית ברצועה תהיה בידיו, ספק רב אם יגיע הסיוע הנדרש לשיקומה. בד-בבד, חמאס מבטיח לפגוע בכל גורם זר שיפעל ברצועה, לבטח אם ישתף פעולה עם ישראל. אולם, הוא יירתע מהצבת התנגדות עקרונית לגורם ממשלי הפועל מטעמה של הרשות הפלשתינית ומורכב מכוחות ערביים – בעיקר מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה. משימתו הראשונה של המינהל הטכנוקרטי תהיה ייצוב הומניטרי של הרצועה. לאחר מכן, ובאופן הדרגתי, הוא יוכל להתחיל לטפל בשיקום תשתיות וכלכלה, לפתח כוח ביטחוני לשמירה על הסדר הציבורי ולוחמה בטרור, ולעסוק בדה-רדיקליזציה במערכות השלטון והחיים, דוגמת מערכת החינוך. הטיפול בסוגיות אלו אינו יכול להתבצע אלא בסיוען ובמעורבותן הישירה של מדינות ערב. חשיבותן קריטית לא רק כמקור מימון של הפעילויות השונות, אלא גם כמקור ידע לקידום תהליכי דה-רדיקליזציה, על סמך ניסיון העבר העשיר שלהן בטיפול בקבוצות איסלאם קיצוני בשטחן. לצד זאת, ישראל חייבת לשמור על חופש פעולה מבצעי רחב ככל שניתן, להסיר איומים ולדרוש התפרקות של חמאס מנשקו בגיבוי ערבי ובינלאומי. בנסיבות של השלמת עסקת החטופים ואי-חידוש מצב הלחימה ברצועת עזה, לאורך זמן תתקשה ישראל לשמר את חופש הפעולה המבצעי ולמנוע מחמאס להצר את רגלי המינהל הטכנוקרטי (בדומה לאופן שבו חיזבאללה משפיע על המערכת הפוליטית בלבנון). חלק מהמענה לכך יכול להתבצע באמצעות חזרה של ישראל לפעולות בתוך רצועת עזה ככל שתידרש, במועד מאוחר יותר, ועל בסיס זכותה להגנה עצמית. יתרון נוסף של המינהל הטכנוקרטי המקומי נעוץ ביכולתו לשמש בסיס להסדרה רחבה יותר של הסוגיה הפלשתינית, במסגרת יוזמה אזורית נרחבת בהובלת ממשל טראמפ. מנגנון שלטוני כזה יוכל לסייע בייצוב השטח ויפגין נכונות ישראלית לאפשר לפלשתינים שלטון עצמי, בהתאמה לדרישה הסעודית לסלילת נתיב לכינון מדינה פלשתינית. ככל שהמינהל המקומי יעמוד באתגר ויישם את המנדט שיימסר לו, הוא יזכה לעצמאות רבה יותר. ככל שהרשות הפלשתינית תעבור רפורמות עמוקות לשביעות רצונן של ישראל ומדינות ערב המתונות, היא תוכל להגביר את זיקתה לאותו מינהל ברצועה. לסיכום: ניתוח החלופות ליום שאחרי ברצועת עזה מצביע על חלופת המינהל הטכנוקרטי המקומי כפחות גרועה מבין שלל האופציות הלא- אידיאליות שניצבות בפניה של ישראל. חלופה זו מאזנת בין הצורך ליצור חלופה לחמאס ברצועת עזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות, לבין הכורח בשמירת האחריות הביטחונית וחופש הפעולה המבצעי בידיה של ישראל. יש סיכוי לרתום באמצעותו את מדינות ערב להשקיע בייצוב אזרחי ובדה-רדיקליזציה של הרצועה, לפני יישום הדרישה לכניסת הרשות הפלשתינית לשטח, לבטח כל עוד לא עברה רפורמות משמעותיות. הוא גם יעניק לישראל יכולת שליטה בתהליך המדיני שמסתמן כי ממשל טראמפ מתכנן לקדם, כחלק מחזון יצירתה של ארכיטקטורה אזורית חדשה.