לפני למעלה מ-90 שנה סקר פרנקלין רוזוולט את הריסות השפל הגדול והצביע על אחת הסיבות: מכסים מרקיעי שחקים שהובילו לפעולות נקם ולצניחה בהשקעות. זה היה לקח כואב ונדרשו עשרות שנים של מאמץ בינלאומי מרוכז, בהובלתה של ארה"ב, להוריד את המכסים כדי שהסחר יוכל לפרוח. אבל אם דונלד טראמפ יקבל את מבוקשו, ארה"ב מסתכנת בחזרה על טעויות העבר – מזהיר אקונומיסט.
קיימת אי-ודאות בשאלה כיצד טראמפ ינהג בפועל. משקיעים ודיפלומטים נשמו לרווחה כאשר לא הזכיר את המכסים בנאום ההשבעה שלו ובצווים ביומו הראשון. אבל אין לטעות: האיש שאמר ש"מכסים" היא המילה היפה ביותר במילון, נחוש לקדם את הפרוטקציוניזם. הוא רואה את המכסים ככלי פשוט להשיג יעדים רבים: צמצום הגרעון המסחרי, שיקום העוצמה היצרנית והזרמת הכנסות לממשל. הוא טועה בכל המובנים.
הניסיון מהטלת המכסים בממשלו הראשון מראה, שהוא לא סייע במאומה לצמצום הגרעון. אחת הסיבות היא שהדולר נוטה להתחזק כאשר מוטלים מכסים. מטרתם היא לצמצם את צריכת הייבוא, מה שמוביל לירידת הדרישה למטבע זר. אבל כאשר נמכרים פחות דולרים, ערכו עולה ופוגע בייצוא האמריקני; האמריקנים קונים פחות מהעולם, אבל גם מוכרים לו פחות.
כדי לצמצם באמת את הגרעון המסחרי, זקוקה ארה"ב לשינויים מבניים: עלייה בשיעור החיסכון או ירידה בהשקעות. שניהם אינם רצויים: עלייה בחיסכון משמעותה ירידה בצריכה, הקטר של המשק האמריקני; וכיום יש צורך להשקיע כדי לשמר את ההובלה בטכנולוגיות חדשות ובראשן בינה מלאכותית. למאזן המסחרי בפני עצמו אין השפעה על חוזקו של המשק: לגרמניה ויפן יש עודפים עצומים אך כלכלותיהן אינן צומחות.
מכסים גם אינם יוצרים בדרך קסם משרות במפעלים האמריקניים, ממשיך אקונומיסט. התעסוקה בתעשיה כאחוז מכלל התעסוקה ירדה מאז שטראמפ הטיל את המכסים הקודמים. חברות שנהנו מהן במישרין – בעיקר פלדה ואלומיניום – אומנם הגדילו את רווחיהן, אך על חשבון אלפי חברות אחרות שסבלו מעלייה בעלויות הייצור. ארה"ב הגנה על הענפים שהתקשו בשוק העולמי, באמצעות הגברת הנטל על הענפים התחרותיים ביותר. זה ממש לא מה שיאושש את התעשיה.
טראמפ גם מדבר על הכנסות ממכסים כחלופה להכנסות ממס הכנסה. אבל גם כאן, הניסיון מהקדנציה הקודמת טופח על פניו: הצרכן האמריקני הוא המשלם את המכס, ללא תזוזה של ממש בתחום הפיסקלי. גם אם הייבוא יישאר בהיקפו הנוכחי, מכס רוחבי של 10% יהווה 5% מהתקציב הפדרלי; ובפועל, מכס מוביל לירידה בייבוא. אפילו בהיגיון הפגום של טראמפ, המכסים אינם יכולים גם ליצור משרות וגם להגדיל את הכנסות המדינה; מדובר בספירה כפולה של אותן השלכות.
ההנחה האופטימית יותר היא שטראמפ ישתמש במכסים בעיקר לצורכי מו"מ. נכון שלארה"ב, השוק הגדול ביותר בעולם, יש משקל רב. אבל מכסים רק יקשרו את ידיה. קשה לבטל אותם, וכוחם פוחת ככל שמשתמשים בהם יותר. אם טראמפ יכפיל את המכס על סין משום שתסרב למכור את טיק-טוק, האם ישלש אותם כדי ללחוץ על פנמה בנוגע לתעלה?
טראמפ ורבים מתומכיו מביטים בערגה על שלהי המאה ה-19 כתור הזהב של הכלכלה האמריקנית, כאשר המכסים והצמיחה היו גבוהים. אבל זהו עיוות של ההיסטוריה. המכסים של אז הגנו על ענפים בלתי יעילים והעלו את יוקר המחיה. גורמים אחרים – הגידול באוכלוסייה, הגברת שלטון החוק והצלחתם של מוצרים מקומיים – הם שהאיצו את הצמיחה. כל זה אולי נשמע טכני ואקדמי, אבל טראמפ – המערבב היסטוריה וכלכלה – מחזיר את ארה"ב והעולם כולו למבוי סתום, מתריע אקונומיסט.