ברמה הצבאית-לוגיסטית, חכירת בסיס אווירי בחמיימים ומתחם בנמל טרטוס ב-2017 אפשרה התבססות רוסית באגן המזרחי של הים התיכון ויצירת מרכז לוגיסטי לפעילות במרחבים רחוקים יותר – בראש ובראשונה באפריקה. בשנים האחרונות, רוסיה עושה מאמצים כבירים להתפשט ביבשת באמצעות אספקת שירותי ייעוץ וליווי פוליטי-מדיני, חבילות ביטחון והכשרה ביטחונית וכן גיבוי נגד המערב, אשר נדחק על-ידי אותם המשטרים לצמצם או לפנות את נוכחותו הצבאית, בתמורה לגישה למשאבים טבעיים מקומיים ולויאליות מדינית. בעבר הובל מאמץ זה על-ידי יבגני פריגוז'ין באמצעות קבוצת וגנר, ולאחר המרד שלו - על-ידי ארגונים סמי-רשמיים, בראשם "הקורפוס האפריקני", הפועל מטעם משרד ההגנה הרוסי תחת המודיעין הצבאי (GRU). רוסיה מאבדת כעת בהדרגה את היכולת להשתמש בחופשיות בתשתיות נמל טרטוס: כלי השיט שהגיעו לפנות את הציוד הרוסי נאלצו להמתין במשך שבועות מחוץ לנמל, ובסוף ינואר נודע על אודות ביטול הסכם השקעות בין סוריה לחברה רוסית שניהלה את הנמל האזרחי. ללא שליטה מלאה בנקודות נחיתה ועגינה בחוף הסורי, רוסיה תתקשה לתחזק צירי תעבורה פעילים הנחוצים לתספוק הנוכחות שלה באפריקה, כשברקע עומד המשבר הלוגיסטי בו היא נתונה בעקבות המלחמה באוקראינה, סנקציות, סגירת מרחב אווירי מצד מדינות מערב והגבלות על תנועה ימית דרך המצרים הטורקיים. לכן, במטרה למצוא חלופה לנוכחות בחוף הים התיכון, רוסיה כבר פועלת לעבות את דריסת הרגל הצבאית-לוגיסטית במזרח לוב, שם היא משתפת פעולה באופן מתמשך עם המנהיג הצבאי המקומי חליפה חאפטר. המאמץ כולל טיסות מטען מחמיימים, והוא נועד להעתיק ללוב לפחות חלק מהיכולות שהיו פרוסות בסוריה. גם בסוריה עצמה, למרות מעמדם הפגיע אחרי ניצחון המורדים, לרוסים נותרים מספר מנופים מול השלטון החדש. מוסקבה, הספקית הראשית של חיטה לסוריה, הפסיקה את הייצוא למדינה הנתונה במשבר כלכלי כבד בעקבות מלחמת האזרחים הארוכה. החזרת האספקה עשויה להיות קלף מיקוח במו"מ על הישארות הבסיסים בידי רוסיה; פוטין הציע להשתמש בהם להעברת סיוע הומניטרי. רוסיה עשויה בנוסף לנצל את המחסור האקוטי בנפט ולהציע לממשלת המעבר בסוריה סיוע גם בהקשר קריטי זה. למרות שמשלחות זרות, כולל מערביות, כבר פוקדות את דמשק, השלטון החדש טרם זכה בהכרה רשמית בקרב הקהילה הבינלאומית. לאורך שנים ועד היום הוגדר הייאת תחריר א-שמם, ליבת השלטון החדש, כארגון טרור על-ידי רוסיה, ארה"ב והאו"ם. לקרמלין יש ניסיון טרי בפיתוח הקשרים מול ארגוני טרור: הטליבאן. רשמית, הארגון השולט באפגניסטן עדיין מוכר ברוסיה כארגון טרור, אך במקביל פוטין מכנה אותו "בעל ברית בלוחמה בטרור", מזכיר המל"ל הרוסי ביקר בקאבול, ונציגי הארגון הם אורחים קבועים בפורומים כלכליים וחברתיים-פוליטיים ברוסיה. בסוף דצמבר אושר ברוסיה חוק שיקל את הסרת ארגונים מרשימת ארגוני הטרור. חוק זה מתייחס בעיקר לטליבאן, אך עשוי להקל על משרד החוץ הרוסי לממש תהליך דומה גם מול תחריר א-שאם, וכך להציע את עצמו לשלטון החדש בדמשק כמוביל הלגיטימציה הבינלאומית שלו.

עם זאת, לשלטון החדש בדמשק יש לא מעט שיקולים נגד פיתוח שיתוף הפעולה עם רוסיה והשארת נוכחות צבאית שלה בשטח המדינה. זיכרון ההפצצות האוויריות הרוסיות עדיין טרי בקרב המורדים, ולא יהיה להם קל להסביר לעצמם ולציבור הסורי מדוע אותם כוחות נשארים במדינה. בנוסף, א-שרע והממשל הזמני שלו מתיימרים להציג עצמם כשחקן מתון ולזכות באמון ותמיכה מצד המערב, ובהקשר זה, שיתוף פעולה עם רוסיה עשוי להיתפס כצעד בעייתי ובלתי מועיל. למרות שסביר שרוסיה תצליח לתאם עם השלטון החדש שימור נוכחות מסוימת בחוף, התנאים לכך יהיו שונים מאוד מאשר בזמן משטר אסד. שוב לא מדובר בזירת לחימה פעילה, שבמסגרתה היכולות הצבאיות הרוסיות תומכות במאמץ הצבאי, והשלטון כיום אינו רואה עצמו תלוי ברוסיה או מחויב לה. לכן, סביר שהיכולות הצבאיות – אוויר והגנה אווירית, נוכחות ימית – יוגבלו לכדי פונקציות הגנה עצמית בלבד. ואף יותר מכך: ייתכן זהבסיסים יישארו נכסים לוגיסטיים כלל ללא רכיבים צבאיים. ההשפעה הפוליטית-מדינית הרוסית על הזירה הסורית כבר הצטמצמה דרמטית ביחס לתקופת אסד. בלי פריסה צבאית נרחבת, קשרים אופרטיביים עם משמרות המהפכה האירניים ושיתוף פעולה הדוק עם מנגנוני הביטחון והצבא הסורים, לרוסיה לא צפוי תפקיד דומיננטי במערכת ההסדרים העתידית סביב סוריה, למעט "מאזן" עבור השלטונות החדשים מול השפעת יתר של שחקנים אחרים. עבור ישראל, הבשורה המרכזית היא שרוסיה למעשה כבר לא תוכל להיקרא "השכנה בצפון", ובהתאם לכך המנופים האופרטיביים והאסטרטגיים שנבעו ממעמדה זה אינם תקפים עוד. ישראל שקללה באופן מוקפד את הרכיב הרוסי במדיניותה כלפי הזירה הצפונית – וכעת הצורך בכך ירד משמעותית. יכולת המימוש של ההצעה מאמצע נובמבר לערב את רוסיה בהסדר בגבול סוריה-לבנון נגד התעצמות חיזבאללה בתמורה להסרת סנקציות על חברות רוסיות, הייתה נתונה בספק גם אז, והרוסים עצמם הודו, כי לא יוכלו להבטיח את מימוש הדרישות הישראליות. הביקורת החריפה בזירה הבינלאומית על רוסיה בשל תוקפנותה נגד אוקראינה שוללת ממנה דימוי של מעורבות חיובית פוטנציאלית בהסדרים ביטחוניים, ובכלל זאת בזירת סוריה ולבנון ביחס לישראל. אמנם הנשיא דונלד טראמפ מעוניין לנסות ולקדם הפסקת אש באוקראינה וייתכן אף נורמליזציה של היחסים עם רוסיה, אך על ישראל להיזהר מ"להלבין" את החזרה הרוסית למעמד שחקן בינלאומי מקובל, לכל הפחות כל עוד מאמץ כזה מצד טראמפ לא נושא פרי בזירת העימות הראשית – אוקראינה. ברור, כי מבחינת ישראל, יש עדיין נושאים שלגביהם היא תהיה מעוניינת לשמר שיח עם הקרמלין – בראשם אירן (בהירות אסטרטגית והשפעה על שיתוף הפעולה הרוסי-אירני, העברת מסרים לטהרן). אך על ישראל לבחון כל יוזמה רוסית בפריזמה של סיכונים, לפני ההזדמנויות.