תוכנית עזה של דונלד טראמפ מלמדת דבר אחד: כמה קצר המרחק בין חשיבה מקורית לחשיבה שגעונית. זוהי תוכנית ה"שלום" המסוכנת ביותר של נשיא אמריקני כלשהי בנוגע למזרח התיכון, טוען טום פרידמן בניו-יורק טיימס. הוא אומר שאינו יודע מה מפחיד יותר: ההצעה עצמה או המהירות שבה עוזריו ושריו של טראמפ – שכמעט איש מהם לא ידע עליה – הביעו את הסכמתם האוטומטית.
לא מדובר רק במזרח התיכון. זהו מיקרו-קוסמוס לבעיה לאומית של ארה"ב. בקדנציה הראשונה שלו, היה טראמפ מוקף בעוזרים, שרים וגנרלים שפעמים רבות בלמו את הדחפים הגרועים ביותר שלו. כעת הוא מוקף במגברים: עוזרים, שרים וחברי קונגרס החוששים מזעמו או שנדחקים לשוליים בידי איש הזרוע שלו, אילון מאסק.
השילוב של טראמפ חסר הגבולות, מאסק משולח הרסן וממשלה ומגזר כלכלי שברובם חיים בפחד, הוא מתכון לכאוס מבית ומחוץ. טראמפ פועל יותר כסנדק מאשר כנשיא, מאשים פרידמן: יש לכם שטח נחמד שם (גרינלנד, פנמה, עזה, ירדן, מצרים), חבל אם יקרה לה משהו רע.
אם ממשל טראמפ ינסה להכריח את מצרים וירדן או כל מדינה ערבית אחרת לקבל את העזתים, ולגרום לצה"ל לקבץ ולשלח אותם – התוצאה תהיה ערעורן של ישראל, מצרים וירדן. פרידמן משוכנע שלמעט אנשי הימין הקיצוני, חיילי צה"ל יסרבו ליטול חלק בכל פעולה שהיא שתזכיר את מה שנעשה ליהודים במלחמת העולם השנייה. טראמפ גם ייצור התנגדות לאינטרסים האמריקניים בעולם המוסלמי והערבי. זוהי המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול לתת לאירן כדי לבסס מחדש את מעמדה במזרח התיכון, שכן הוא מביך את המשטרים הסוניים הפרו-אמריקניים.
טראמפ צודק בכך שחמאס הוא ארגון חולה ומעוות, בכך שעזה הפכה למקום מן הגיהנום באשמת הארגון ובכך שבעיית הפליטים שרדה זמן רב מדי באשמת הערבים, ישראל והפלשתינים. החזרה להליך שלום כלשהו לאחר 7 באוקטובר לא תהיה קלה, אבל הטענה שהכל נוסה ונותר רק טיהור אתני – משרתת רק את חמאס ואת הימין הקיצוני בישראל.