לונדון, מאי 1940. גרמניה כבשה את הולנד ובלגיה ומתקרבת לכיבוש פריז. מאות אלפי חיילים בריטים לכודים בחוף דנקרק על ציודם. וינסטון צ'רצ'יל מונה לראש הממשלה רק ב-10 בחודש וסובל מחוסר אמון מצד רבים מחבריו למפלגה השמרנית. ראש הממשלה הפייסן, נוויל צ'מברליין, עודנו חבר בקבינט המלחמה. שר החוץ הפייסן, אדוארד הליפקס, ממשיך בתפקידו.
בקבינט הבריטי מתנהל ויכוח לוהט וגורלי: האם לפתוח בגישושי שלום מול גרמניה. צ'רצ'יל נחרץ בעמדתו לפיה יש להמשיך במלחמה בכל מחיר. הליפקס טוען שיש לראות מה ידרוש אדולף היטלר. צ'מברליין תומך תחילה בהליפקס, אך אט-אט מתקרב לעמדתו של צ'רצ'יל. האחרון מבצע תרגיל פוליטי: הוא מעדכן את חברי הממשלה וזוכה לתמיכה נלהבת בעמדתו. הפור נפל. בריטניה תמשיך להילחם. צ'רצ'יל מציל את העולם החופשי.
ברלין, אפריל 1945. גרמניה על סף תבוסה מוחלטת. הצבא האדום נכנס לברלין. גרמניה מבותרת לאחר שחיילי בריה"מ וארה"ב נפגשו. בעלות הברית כבר שחררו את רוב מחנות הריכוז; החיילים והגנרלים נחרדים ומזועזעים עד עמקי נשמותיהם. בבונקר של היטלר בברלין, הוא ומקורביו הוזים על כך שארה"ב ובריטניה יעברו צד ויילחמו עם גרמניה נגד בריה"מ של יוסף סטלין. מותו של פרנקלין רוזוולט ב-13 בחודש משכנע אותם שהנס קרוב.
לכאורה, יש היגיון בצורת החשיבה הזאת. ככלות הכל, צ'רצ'יל הוא אויב מושבע של הקומוניזם, וכאשר גרמניה פלשה לבריה"מ הוא הצדיק את ההתייצבות לצידה במילים "אם היטלר יפלוש לגיהנום, אגיד בפרלמנט כמה מילים בזכותו של השטן". בין בעלות הברית קיימים חילוקי דעות מהותיים בנוגע לעתידה של אירופה ובמיוחד בשל כוונתו הברורה של הקרמלין להשתלט על מזרח היבשת. 11 חודשים בלבד מאוחר יותר ידבר צ'רצ'יל על "מסך הברזל", המלחמה הקרה תפרוץ, ועד מהרה תהפוך מערב גרמניה לבעלת ברית חשובה נגד בריה"מ.
מה שהיטלר וחבר מרעיו לא הבינו היה, שהמערב יהיה מוכן לדבר עם גרמניה דמוקרטית וליברלית - לא עם גרמניה הנאצית. המופע האחרון של הפייסנות היה בקבינט הבריטי חמש שנים מוקדם יותר. זוועותיו ופשעיו של המשטר הנאצי הלכו והתגלו לאורך השנים, ושחרור מחנות הריכוז רק נתן את החותמת הסופית והמוחשית למה שהיה ידוע ממילא. סטלין היה רודן אכזרי ורוצח המונים; בהחלט ייתכן שהוא היה השטן. היטלר היה גרוע פי כמה וכמה, ואיש לא חלם לרגע לסייע להיטלר כדי להחליש את סטלין.
ירושלים, אוקטובר 2023. חמאס שולט ברצועת עזה מזה 15 שנה. בתקופה הזאת הוא ירה אלפי טילים, רצח עשרות ישראלים, סחט שחרור של למעלה מ-1,000 מחבלים ולא הסתיר אפילו לרגע שמטרתו היא להשמיד את ישראל במלחמת דת שאין בה שום מקום לפשרות. ישראל היכתה אותו שוב ושוב, חיסלה בכירים בו ויצאה למבצעים צבאיים נגדו. מעשי האכזריות שלו ב-7 באוקטובר ומאז, היו רק חותמת סופית ומוחשית למה שהיה ידוע ממילא.
אבל בנימין נתניהו סבור, שכדאי לחזק את חמאס על-מנת להחליש את הרשות הפלשתינית. אם לשאול ביטוי אירני, בעיניו הרשות הפלשתינית היא השטן הגדול, בעוד חמאס הוא השטן הקטן. הוא יוזם ומנהל מדיניות של העברת מאות מיליוני דולרים בחודש לחמאס, בהנחה שכך ניתן לקנות ממנו שקט ולחזק את יריבותו מול הרש"פ - וכך לא יהיה צורך לנהל מו"מ עימה.
נתניהו אוהב להשוות את עצמו לצ'רצ'יל; בפועל הוא אפילו לא צ'מברליין, ולא רק משום שצ'רצ'יל ביקר שוב ושוב בערים המופצצות ונפגש עם הנפגעים. צ'מברליין הבין - באיחור, אבל הבין - שהפייסנות נכשלה לחלוטין ושעליו לפנות את מקומו למנהיג לוחמני. צ'מברליין הבין - יותר מהר מאשר הליפקס - שעם היטלר לא מדברים. נתניהו המשיך את הפייסנות עד שהתנפצה במחיר נורא לכולנו ואינו מוכן ליטול עליה אפילו שמינית שבשמינית של אחריות.
מי שנדהם כעת מהזוועות של חמאס, דומה למי שיגיע לאושוויץ, למיידנק, לדכאו או לברגן-בלזן ויאמר שהוא נדהם מהזוועות של הנאצים. זעזוע - בהחלט. אימה החונקת את הגרון וקופצת את האגרוף - ודאי. תדהמה - ממש לא. מי שגורם בפועל לכך שחמאס ימשיך לשלוט בעזה, כי הוא עדיין אינו מוכן לדבר עם הרשות הפלשתינית - דומה למי שינטוש את המערכה נגד היטלר בנימוק שסטלין גרוע יותר, דומה למי שיחזור לפייסנות אחרי אושוויץ.