הן מרץ והן שולץ מרבים להתייחס לנס הכלכלי שאחרי מלחמת העולם השנייה, וטוענים שעוד אחד נמצא מעבר לפינה. הם ודאי יודעים שאותן 25 שנה היו יוצאות דופן, אבל מנסים לשכנע את המצביעים שיש ארוחות חינם ולכן ממשיכין להעמיד פנים – טוען ריכטר.
בפועל, עידן זה הסתיים מזמן. כמה מהאתגרים של היום היו ברורים כבר באמצע שנות ה-1960. העדר השקעות בטכנולוגיות עתידיות, בריחת מוחות לארה"ב והישענות-יתר על ענפים מוטי ייצוא כמו רכב, כימיקלים ומכונות. מאז שנות ה-1970 היו לכל הממשלות משאבים נרחבים להשקעה בצמיחה ארוכת הטווח, אך הן עשו זאת בחצי לב. בתקווה לרכך את השלכות הדה-תיעוש, הן סבסדו ענפים כושלים, הצילו עסקים קורסים מפשיטת רגל, שימרו עובדי תעשיה והעניקו הטבות נדיבות לשירותים בלתי נחוצים.
החשש האמיתי כיום, מסביר ריכטר, הוא שהמכוניות והמכונות – הקטרים של העשורים האחרונים – עומדים לקרוס כמו הברזל והפחם בעבר. מובן שעדיין תיתכן פניית פרסה, אם תוגבר הפעילות ברובוטיקה, בינה מלאכותית ואנרגיה נקייה. אבל יהיה צורך לפטר עובדים ולסגור מפעלים בלתי תחרותיים. כך גם לגבי המשק הגרמני בכללותו: מהפך אפשרי, אך הוא לא יהיה קל.
גרמניה זקוקה לטלטלה, אבל התוצאה הסבירה ביותר של הבחירות היא קואליציה בין הנוצרים-דמוקרטים לבין הסוציאל-דמוקרטים – המפלגות השולטות המסורתיות. מרץ מדבר על הקלת מגבלת החוב, בעוד שולץ יצטרך להסכים לקיצוצים במיסים ובהוצאות הממשלה.
הסוציולוג הגרמני אנדראס רקביץ פרסם באוקטובר שעבר ספר שזכה לתשומת לב רבה. תחת הכותרת "Loss" הוא טען, כי התרבות המערבית מבוססת על התפיסה של שיפור תמידי ואינה מסוגלת להתמודד עם שקיעה מתמשכת. תיתכן שיבה להתקדמות, הוא אומר, אך יהיו מדינות שייאלצו לנהל שקיעה כמיטב יכולתן. ייתכן שזה מה שדרוש לגרמניה, סבור ריכטר, ואולי יתברר שאפשר לחיות ללא צמיחה – כל עוד מסופקים הצרכים הבסיסיים. בתור התחלה, צריכים הפוליטיקאים להיות כנים עם המצביעים. ססמתו של מרץ, "יותר בשבילך, טוב יותר לגרמניה", אינה רלוונטית; נכון יותר לומר "פחות בשבילך, גרוע יותר לגרמניה".