הגאונות של מוחמד עלי בקרב המפורסם בו הביס את ג'ורג' פורמן (זאיר, 1974) הייתה בניצול הזירה לטובתו ובכך שהכריח את פורמן להתאגרף לפי הכללים שלו. ארה"ב אימצה את אותה טקטיקה בגישתה ליחסים בינלאומיים: היא ניצלה את יתרונותיה וכך הביסה את בריה"מ במלחמה הקרה ויצרה אסטרטגיה לבודד את סין. כך כותב רם עמנואל – שגריר ארה"ב ביפן בשנים 2025-2021, ראש הסגל בממשל אובמה ולשעבר ראש עיריית שיקגו – בוושינגטון פוסט.
כעת נוקטים דונלד טראמפ וממשלו בגישה הפוכה: הם מסייעים למוסקבה ובייג'ינג ברצונן הגלוי להחליף את הסדר העולמי שמובילה וושינגטון. אם יצליחו, סין תהיה המעצמה המובילה בעולם, טוען עמנואל. כדי להבין זאת, יש להבין תחילה שני עקרונות בגישות האסטרטגיות של רוסיה וסין.
ראשית, שתיהן מאמינות במרחב השפעה. ולדימיר פוטין רוצה להיות פיוטר הגדול; שי ג'ינפינג רואה את עצמו כמנהיג "הממלכה התיכונה" שבמרכז העולם. גישתה של ארה"ב הפוכה בתכלית: החופש וההגדרה העצמית הם אוניברסליים וחוצי גבולות. עקרונות אלו הם הקושרים את אירופה ואסיה להנהגה האמריקנית.
שנית, רוסיה וסין סבורות ש"החזק צודק". אין להן כל רתיעה מתוקפנות צבאית, כלכלית ודיפלומטית נגד מדינות שכנות. בניגוד לכך, ארה"ב פועלת בעולם כפי שהיא פועלת בבית: שגשוג וביטחון באים משיתוף פעולה בין בעלי ברית. כך הצטרפו פינלנד ושבדיה לנאט"ו מול רוסיה; כך יצרה ארה"ב את הבריתות עם אוסטרליה, הודו, יפן, קוריאה הדרומית והפיליפינים מול סין.
כדי להרחיב את השפעתן, רוסיה וסין משתמשות בשלושה כלים עיקריים: כפייה כלכלית, תוקפנות דיפלומטית והתקפות קינטיות. ארה"ב מתמודדת מולם תוך חשיפת חולשותיהם המובנות. כאשר רוסיה ניתקה את הגז לאירופה, ארה"ב נכנסה במקומה. כאשר סין ניסתה לחנוק כלכלית את קוריאה הדרומית, הגדילה האחרונה דרמטית את השקעותיה בארה"ב.
שיהיה ברור, מדגיש עמנואל: הרב-לאומיות של ארה"ב איננה תיאורטית, אלא מאפשרת לה לנצל לטובתה של התוקפנות של רוסיה וסין. ממשל טראמפ משליך כעת יתרון זה, בכך שהוא לא מאמץ את הטקטיקות של פוטין ושי, אלא גם את הפילוסופיה שלהם. כמותם, טראמפ מאמין באיזורי השפעה במקום בערכים אוניברסליים; בכוחנות במקום בבריתות; הוא רוצה להיות כמותם.