"זהו ארגון פשע", אמר אילון מאסק. "הוא מנוהל בידי חבורה של מטורפים קיצוניים", הוסיף דונלד טראמפ. כהקדמה לסגירת סוכנות הסיוע העיקרית של ארה"ב, USAID. השניים עברו למונחים אבסורדיים, והובילו להנחה שגם הטיעונים כאלה. אבל הם לא – אומר אקונומיסט. הדרך בה ארה"ב מקצצת בסיוע היא כאוטית, אך חלק ממגמה עולמית. טראמפ חתך את המימון, תוך התעלמות מהתנגדויות משפטיות. הניסיון להותיר פעילות תוכניות מצילות חיים נכשל. מניעת טיפול לאיידס, שחפת ומחלות אחרות תוביל למותם של עניים רבים, וזה כבר קורה. תורמים מערביים אחרים פחות ברוטליים, אבל גם הם מקצצים. קייר סטארמר חותך את הסיוע ב-40% כדי להגדיל את תקציב הביטחון. גם גרמניה מקמצת. עידן של סיוע מוקטן מתחיל והוא מחייב בחירות כואבות. אבל הוא גם מהווה הזדמנות לחשוב מחדש על היעילות של המערכת הזקוקה מזה זמן לטלטול. במשך למעלה מ-60 שנה העניקו מדינות עשירות כסף לעניות, בתקווה לשפר את החיים בהן ולקדם את האינטרסים של עצמן. בשנת 2023 הן הוציאו למעלה מ-250 מיליארד דולר (לא כולל סיוע לפליטים בשטחיהן). אבל התוצאות מעורבות במקרה הטוב. ההצלחות הגדולות ביותר היו בסיוע ההומניטרי, כמו לקורבנות שטפונות ורעב. חיסונים ומרפאות הורידו את תמותת הילדים באפריקה ב-75%; התמותה מאיידס ירדה ב-50%. אולם, מדובר ברבע בלבד מכלל הסיוע ובשליש מזה שהוענק לאפריקה שמדרום לסהרה. רוב היתרה מופנית לבניית תשתיות וסיוע כלכלי, כגון סובסידיות לתעשיה ושכר מורים. אם המטרה היא להאיץ את הצמיחה – זה לא קורה. ההכנסה לנפש באפריקה גבוהה רק במקצת מאשר לפני שלושה עשורים; תפוקת התעשיה דומה לזו שבשנות ה-1970. הכלכלנים מתקשים למצוא קשר בין סיוע להאצת הצמיחה. בעיה אחת היא שהסיוע לפיתוח נוטה להיות סטטי. הנסיונות לסייע למובילים בתחום נכשלים. בעיה נוספת היא היחסים המושחתים בין הסיוע לבין האליטה המקומית, הקובעת את התנאים לצמיחה. בכמה מקומות שימש הסיוע לשירותים בסיסיים, והממשלה יכלה לבזבז כסף על מותרות. גם הטענה שהסיוע מהווה "כוח רך" אינו משכנע. במדינות רבות, חלק ניכר מהפעילות הכלכלית מיועד לעמוד בדרישות התורמים. במקביל, מחיר הסיוע עולה כאשר הגרעון התקציבי והחוב הלאומי גדולים מדי. המדינות העשירות אולי מרגישות חובה מוסרית לסייע לעניות, אך ביטחון תושביהן יצטרך לבוא קודם. לדעת אקונומיסט, יש להפסיק לממן תוכניות שאינן פועלות ולהתמקד באלו שעשויות להצליח, כגון בבריאות – וגם שם יש להקפיד על השימוש הטוב ביותר. העיתון מציע שלושה עקרונות. האחד: לפעול באיזורים בהם הממשלות יכולות לשתף פעולה במידה רבה, למשל כאשר ניתן להגיע בביטחון לאיזורי אסון או עימות. השני: לפעול כאשר ברשותן מידע שהציבור מתקשה לעכל, כגון בשינויי האקלים ומגיפה חדשה. השלישי: לממן תוכניות שהשפעתן נרחבת, כגון מניעת מגיפה עולמית. למרבה הצער, זו אינה גישתו של טראמפ. הקיצוץ שלו אינו חלק מתוכנית זהירה, אלא שליפות אנטי-ליברליות. סגירת USAID פוגעת בתוכניות טובות כמו גם בבזבזניות. כמה מיועציו מדברים על הסיוע ככלי להשגת תמורה פוליטית – מה שלא יניב את מירב התועלת לנזקקים. גם התקפתו על הסחר החופשי תפגע בהם. כל אלו מחלישים את המדינות העניות. תורמים לא-מערביים כמו סין ואיחוד האמירויות צפויים למלא את החלל; הם מתעניינים בתשתיות ותועלת פוליטיות יותר מאשר בעשיית הטוב. התוצאה תהיה פגיעה במימון הציבורי של המקבלות – והנפגעים העיקריים יהיו העניים. העידן הישן לא יחזור, מדגיש אקונומיסט. המדינות והאליטות במדינות העניות חייבות לנצל את הרגע כדי לחזק את שירות המדינה, לשפר את המשילות ולקדם רפורמות המאיצות את הצמיחה. לטוב ולרע, עליהן לשלוט בגורלן.