1. פיטוריו של רונן בר הגיוניים ואפילו מתבקשים - אלמלא היה זה בנימין נתניהו המדיח אותו. בר עצמו הודה באחריותו לכישלון החמור ביותר ובעל התוצאות הנוראות ביותר בתולדות השירות, ולכן אך הגיוני הוא שעליו לסיים את תפקידו. די גם בעצם קיומם של יחסים מתוחים בין ראש הממשלה לבין ראש השב"כ, כדי שהאחרון יפנה את תפקידו.
אבל כל זה משתנה כאשר בצד השני ניצב נתניהו. מכונת הרעל שלו עבדה ללא הרף בחודשים האחרונים כדי להכפיש את בר, בעיצומה של מלחמה, כחלק מהמסע שהחל מיד לאחר 7 באוקטובר במטרה למצוא אשמים במחדל ולנקות את נתניהו. הקמפיין הזה לא היה מנוהל ללא אישורו של נתניהו, ומותר לשער שהוא עצמו עומד מאחוריו בצורה פעילה. יואב גלנט היה יעד מרכזי שלו והוא פוטר; הרצי הלוי היה יעד מרכזי נוסף והוא התפטר כאשר ישראל כ"ץ מירר את חייו והשפיל אותו בפומבי. שיהיה ברור: הם ורבים אחרים בממסד הביטחוני בהחלט חייבים ללכת, אבל גם העומד בראש הפירמידה.
כאשר נתניהו מסרב להודות במיליגרם של אחריות, כאשר הוא אינו מבקר ביישובים שחרבו וננטשו, כאשר הוא עושה הכל כדי שלא להקים ועדת חקירה עצמאית ואובייקטיבית, כאשר הוא אינו משוחח עם פדויי שבי ומשפחות שכולות, כאשר כף רגלו אינה דורכת בכיכר החטופים - הוא האדם האחרון עלי אדמות שיכול לדרוש מאחרים קבלת אחריות, הוא האדם האחרון עלי אדמות היכול להטיל אחריות על אחרים.
לכך נוספת חקירת פרשת "קטרגייט". ספק רב אם נתניהו בכלל רשאי להדיח את בר, העומד בראש השירות החוקר את שהתרחש בלשכתו ואת מעשיהם של כמה מן המקורבים אליו ביותר - חקירה שבהחלט יכולה להתרחב לשאלה האם ומה ידע נתניהו. מי שחושב שאין קשר בין ההדחה לבין החקירה, מופנה למהלך להדחתה של גלי מיארה - העומדת בראש התביעה הכללית ומי שסירבה לכל נסיגה מהאישומים נגדו. אפילו הנימוק זהה: "חוסר אמון".
מי שעדיין אינו חושב שיש קשר, מופנה גם להפיכה המשטרית שמקדם נתניהו ("נכנס לאירוע", אמר בלי למצמץ), ואשר במסגרתה מבקשת ממשלתו להשתלט על מינוי שופטי בית המשפט העליון (העשויים לדון בעניינו) ועל מינוי נציב התלונות על שופטים (היכול לפסוק נגד שופטיו). את כל זה נתניהו אפילו לא חלם לעשות לפני שנולד תיק פלילי 67104-01-20.
2. ההדחה חמורה עוד יותר בשל הסכנה שנתניהו יעמיד בראש השב"כ מינוי פוליטי. זה לא חייב להיות בוטה; מספיק שהראש הבא יישאל על מידת נאמנותו האישית לנתניהו, מספיק שהוא יישאל על מידת נכונותו לפעול נגד מפגינים ומתנגדים. איך אנחנו יודעים? כי זה מה שכבר קרה במשטרה ואולי גם בצה"ל.
דני לוי קיבל את תפקיד המפכ"ל שנה בלבד לאחר שהועלה לדרגת ניצב, שנה בה "הצטיין" בעיקר ביד ברזל כלפי המפגינים נגד ממשלת נתניהו, בעוד הפשיעה במרחב חוף (עליו פיקד) גאתה לשיאים חדשים. לוי נתן לאיתמר בן-גביר להשתלט על המינויים הבכירים במשטרה, כאשר בן-גביר כלל לא הסתיר שקנה מידה מרכזי בהם היה נכונות לבצע את מדיניותו. ללוי יש כיום עורך דין פרטי: עמית חדד, סניגורו הראשי של נתניהו. ובינתיים המשטרה הולכת מדחי אל דחי, עם שיאים של נרצחים והרוגים בתאונות דרכים.
אייל זמיר נראה כמינוי מקצועי ראוי והכל שיבחו אותו. ניתן לקוות שאכן כך הוא. אבל יומיים אחרי מינויו הוא הביא לסיום שירותו של דובר צה"ל, דניאל הגרי, שהיה לצנינים בעיני הדרג המדיני ותועמלניו של נתניהו. הוא גם הסכים מיד לביקורת מלאה של מבקר המדינה על מחדלי הצבא. מבחן גדול שלו יהיה יחסו לגיוס החרדים.
לשב"כ יש אמצעים חודרניים במיוחד; בתקופת הקורונה התנהל ויכוח לוהט על הפעלת אחד מהם כדי לאתר חולים. הטיה פוליטית של השירות, ולו הקטנה ביותר, תהפוך אותו משירות מודיעין ממלכתי של מדינה דמוקרטית לשירות בילוש ממשלתי של מדינה סמכותנית.
3. סביר להניח שיוגשו עתירות לבג"ץ נגד הדחתו של בר. בה במידה סביר להניח שהוא עצמו לא יעתור. וכאן תתעורר שאלה חשובה: האם בג"ץ בכלל יסכים לדון בעתירות הללו? כלל יסוד בזכות העמידה הוא, שלא יישמע עותר ציבורי כאשר הנפגע הישיר אינו עותר. זהו היגיון פשוט: אם בר (במקרה שלנו) אינו פונה לבית המשפט, סימן שהוא השלים עם פיטוריו ואינו מעוניין בקרב משפטי; אז מדוע שמישהו אחר יכפה עליו קרב כזה ואולי גם את המשך תפקידו?
העותרים יטענו, מן הסתם, כי הציבור כולו נפגע מן המהלך וכי מדובר בשאלות נרחבות בהרבה מאשר גורלו האישי של בר. אולי יטענו גם שהוא אינו עותר מתוך ממלכתיות ולא מתוך הרמת ידיים. עוד לפני כן, יצטרך השופט התורן להחליט האם להוציא צו ביניים נגד ההדחה, עוד לפני הדיון בה לגופה (כולל בשאלת זכות העמידה), ולמעשה לכפות על הממשלה ראש שב"כ אותו איננה רוצה.
עם זאת, כאן טובים הסיכויים שכך יקרה, שכן בלא צו שכזה - הרי שעלול להיפגע מי שימונה במקומו (במקרה שהעתירה תתקבל), מינוי ממלא-מקום בלבד יפגע בשב"כ (ובג"ץ התבטא לאחרונה בתקיפות נגד מינויים כאלה) ואי הקפאת המצב הקיים תהפוך את העתירה לתיאורטית.