חסינותם של חברי פרלמנט נועדה למטרה אחת ויחידה: למנוע מהשלטון לנצל את כוחו כדי התעמר בהם ולהשתיק אותם. היא לא נועדה לאפשר להם להפר צווים שיפוטיים, היא לא נועדה לאפשר להם להתחמק מהתייצבות לחקירות, היא בוודאי לא נועדה לאפשר להם להפר את החוק. כאשר חברי כנסת ממפלגות השלטון עושים בה שימוש שכזה, זהו עיוות מוחלט של מטרת החסינות והניצול לרעה שלה גובר שבעתיים.
הדוגמה האחרונה: שני חברי כנסת ממפלגת השלטון הגדולה ביותר, שניהם עורכי דין, שהפרו ביודעין את צו איסור הפרסום על הפרשה הביטחונית החדשה הנחקרת בידי השב"כ ומח"ש. ההפרה באה שעות אחדות לאחר שבית המשפט הוציא את הצו, וערב דיון בבקשה לצמצם את היקפו. היא נעשתה מטעמים פוליטיים מובהקים, במטרה לתקוף את גלי מיארה ורונן בר - שנואי נפשו של השלטון הנוכחי - וכנראה גם משום שההדלפה הנחקרת הייתה לשר עמיחי שיקלי ולעיתונאי עמית סגל, המקורב לבנימין נתניהו.
אפילו אם נניח שיש מקרים בהם התפקיד הפרלמנטרי מחייב להפר צו שכזה (ואין מקרים כאלה), ברור שזה לא המקרה. אפשר רק לדמיין מה היו השניים הללו ועמיתיהם עושים, אם חבר כנסת ערבי היה מבצע הפרה דומה. ושיהיה ברור: יש איסורים כאלה מדי יום, פשוטו כמשמעו, הן בתחום הצווים המינהליים נגד פלשתינים החשודים בטרור (נגד יהודים, כידוע, כבר אין שימוש בהם - החלטה גזענית מובהקת), והן בתחום הפשיעה החמורה, במיוחד במגזר הערבי.
כבר לא מדובר רק בחברת כנסת מסוימת, שהפכה את החסינות לססמה שלשיטתה מאפשרת לה להשתולל בבתי משפט ולהפר חובות בסיסיות המוטלות על כל אזרח; חברת כנסת שמעלה את השאלה מדוע אין מבדקים נפשיים למועמדים לעריכת דין והאם לא הגיע הזמן לשקול כאלה למועמדים לכנסת. מדובר בשורה של שרים וחברי כנסת מהקואליציה, המנצלים את חסינותם כדי להפר חוקים ותקנות הנובעים מהרשות המחוקקת בה הם חברים.
במשך השנתיים של ההפיכה המשטרית עולה שוב ושוב החשש הכבד מכל: שהשלטון הנוכחי יפר פסקי דין. ובכן, זה כבר כאן. לא רק בקריאות המופקרות שלא לציית לצו הביניים של בג"ץ בנושא רונן בר, שבאו מתוככי חדר הישיבות של הממשלה, וקיבלו דחיפה ישירה מדובר הליכוד (שדרש מכל השרים והח"כים לצאת נגד ההחלטה), ודחיפה עקיפה משתיקתו של נתניהו. כבר לא מדובר בהתמרדות פוליטית נגד בית המשפט העליון. אמש הופר ביודעין צו שגרתי של בית משפט שלום. דווקא המעשה הזה הוא פריצת כל הגדרות.
אפשר וראוי לדון בנושא העקרוני של צווי איסור פרסום בעידן הרשתות החברתיות. אפשר וראוי לדון בכך שהמשטרה אצה-רצה לבית המשפט בתחילת חקירה, כאשר ברור שהמידע מצוי רק אצלה, כדי לסתום את פיות התקשורת במקום את פיות המדליפים בתוכה. אפשר וראוי לדון בהפרת הצווים בידי עיתונאים ואמצעי תקשורת. מה שחייב להיות מעל כל שאלה הוא החובה לציית לצווי בית המשפט - על אחת וכמה החובה של המחוקקים.
את ההפרות הנוכחיות של חברי הכנסת חייבים לחקור כאן ועכשיו. זה לא מסובך; אפשר לסיים את החקירה בתוך 48 שעות. אחריה חייבים להגיש נגדם כתבי אישום, ואז נראה האם הכנסת כגוף אכן תעניק להם חסינות, ותעביר מסר ברור ולפיו אנשיה - במיוחד מן הקואליציה - מצויים מעל החוק. המסר הזה יינתן מאליו אם לא ימוצה הדין איתם. ואם המחוקקים פטורים מהחוקים של עצמם - זוהי אנרכיה מוחלטת. ייתכן שזו המטרה של פורעי החוק הללו; תפקידן של רשויות האכיפה הוא למנוע את מימושה.