1. בג"ץ יכול היה לבחור בדרך הקלה ולקבוע שאינו צריך להכריע בעתירות נגד הדחתו של רונן בר, שכן הוא התפטר והן הפכו לתיאורטיות. זה היה בעיקרו הקו של השופט נעם סולברג (שנחזור אליו בהמשך), אך הנשיא יצחק עמית החליט שיש צורך להיכנס לעומק כדי להתוות את הקו לעתיד - ואולי אפילו לעתיד הקרוב (הדחתה של גלי מיארה). השופטת דפנה ברק-ארז סברה כמותו והסכימה עם מה שכתב על פני כ-50 עמודים.
בפסק הדין של עמית יש כמה אמירות עקרוניות ורוחביות מחייבות. כאשר הממשלה מפעילה את סמכותה שבחוק, היא חייבת לעשות זאת על-פי כללי המשפט המינהלי, דהיינו בהליך סדור ותקין. שומרי סף ובכירי השירות הציבורי ראויים להגנה מיוחדת כדי להבטיח את עצמאותם, החיונית לדמוקרטיה. נאמנותם של ראשי מערכת הביטחון היא לציבור - לא לממשלה ולא לעומד בראשה. סמכויותיו הנרחבות של השב"כ מחייבות יותר מכרגיל שהעומד בראשו לא יודח בצורה שרירותית. ראש השב"כ אינו משרת אמון אלא שומר סף.
2. כמה מילים על נעם סולברג. נאמן לגישתו המצמצמת, המשנה לנשיא סבר כאמור שאין כעת צורך להיכנס לגוף טענות הצדדים ושמוטב לנסות להוריד את גובה הלהבות בדיון הציבורי (אולי תקווה תמימה-משהו). אבל, וזה חשוב מאוד, הוא לא הסתייג מפסק דינו של עמית. השורה התחתונה של פסק הדין היא: "הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא י' עמית". פסק הדין הזה ניתן פה אחד.
סולברג גם הדגיש, כי "כללי היסוד של המשפט המינהלי - ברורים וידועים, עומדים על מכונם, וינחו את דרכנו, ואת דרכם של הגורמים הרלוונטיים הנוגעים בדבר, גם לעתיד לבוא". לדבריו, יש "מידה הולמת של עצמאות מקצועית הנתונה לראש השירות במילוי תפקידו; כפועל יוצא מכך, כמו גם מיתר כללי המשפט המינהלי, מתחייב כי הליך הפסקת כהונתו יהא תקין, סדוּר ומבוסס". כלומר: גם סולברג אומר שהממשלה אינה יכולה לעשות כל דבר בכל דרך שנראית לה.
3. פסק הדין הוא ניצחון מוחץ לגלי מיארה, אשר טענה מהיום הראשון שהליך הדחתו של בר בלתי חוקי, בהמשך קבעה שבנימין נתניהו מצוי בניגוד עניינים, ולבסוף ביקשה פסק דין עקרוני למרות התפטרותו של בר. היא קיבלה את כל אלו - מה שכמובן רק מגביר את זעמם של נתניהו וממשלתו עליה.
זהו גם ניצחון של בר במובן התהליכי: הוא ביקש פסק דין שיגן על הבאים אחריו מפני הדחה שרירותית, וקיבל אותו. ועוד ניצחון קטן: בר ומיארה תומכים בוועדת חקירה ממלכתית; ברק-ארז ציינה: "האירועים הקשים והמרים של יום 7 באוקטובר והנסיבות שהובילו אליו כלל לא נמסרו להכרעתנו בהליך זה, ואלה עוד יצטרכו להיחקר ולהתברר לעומקם במסגרת המתאימה".
בדרך הזכיר עמית, כי ניתן לדון בעתירות למרות הימנעותו של בר מלעתור בעצמו - בשל חשיבות הנושא למשטר הדמוקרטי. זהו בהחלט רמז ברור לקו בו ינקוט עמית, אם וכאשר יידרש לדון בעתירות נגד הדחתה של מיארה. הוא דחה גם את שתי טענות הסף האחרות של הממשלה (כשם שנדחו כל טענותיה; זוהי תבוסה אדירה שלה ושל עורכי דינה): לא מדובר בנושא ביטחוני בלתי שפיט אלא בנושא מינהלי שפיט; התערבות במינוי אינה הפקעת האחריות.
עוד שתי נקודות לגבי הדחתה האפשרית של מיארה. אחת: אומנם נתניהו לא משתתף בדיונים בנושא, אבל לא יהיה קשה להוכיח נסיבתית והגיונית שהוא בהחלט באירוע. עמית אומר על הדחתו של בר, שהעובדה שההחלטה התקבלה בידי הממשלה, אינה מרפאת את פגם ניגוד העניינים של נתניהו; ושנוצר הרושם שהשרים הם "ידו הארוכה". ההשלכות על מיארה ברורות.
השנייה: בנושא מיארה הממשלה פועלת בצורה הרבה יותר מסודרת מאשר בנושא בר, וייתכן שלא יהיו פגמים תהליכיים שיצדיקו התערבות של בג"ץ. אבל עמית פסל את הדחתו של בר בגלל שורה של סיבות, שהתהליך הפגום היה רק אחת מהן.