לא מדובר בשאלות פרי דמיון קודח ואולי הזוי. הן נובעות ממה שכולנו רואים ושומעים בשנתיים וחצי האחרונות: נסיונות של הממשלה הנוכחית להשתלט על עמדות מפתח בשירות הציבורי ולהציב בהן את מי שיצייתו לכל מאווייה, גם אם יהיו מזיקים, פסולים ואפילו בלתי חוקיים. דומה שלמעט אייל זמיר (שתכף נחזור אליו), לא היה אף מינוי בכיר של אדם ראוי, מנוסה, מקצועי, ובעיקר - בעל עמוד שדרה. דני לוי, ניצב טרי לגמרי וכושל, הוקפץ לתפקיד המפכ"ל ; המשטרה מלאה במי שמסכימים עם איתמר בן-גביר, כפי שהלה התגאה במפורש. אותו הנ"ל הצניח את קובי יעקובי לתפקיד נציב שירות בתי הסוהר. נתניהו רצה למנות את רואי כחלון לנציב שירות המדינה בהליך סמכותני. אמיר ירון, שהעז לא להוריד את הריבית, קיבל עוד כהונה כנגיד בנק ישראל רק בגלל המלחמה. את יוסי שלי הם רצו למנות לסטטיסטיקן הלאומי, תפקיד סופר מקצועי. כאשר ממנים אנשים חסרי כישורים לתפקידים בכירים, מקבלים אחד משניים: או בובות התלויות בדרג המקצועי שתחתיהן, או צייתנים שעושים כל מה שמונחת מעליהם מטעמים אישיים ופוליטיים. שני המצבים פסולים ופוגעים בציבור, שאותו הם אמורים לשרת (המושג האנגלי מיטיב לתאר זאת: Civil Servant). אין ספק שכוונת הממשלה הנוכחית היא לתוצאה השנייה. ניתן ללמוד זאת גם מהשיטה האחרת שלהם: למנות ממלאי-מקום, שיעשו ככל אשר יצטוו מתוך תקווה לקבל מינוי של קבע. כאמור, הרמטכ"ל הוא יוצא דופן, משום שאפילו החבורה המופקרת הזאת הבינה שיש גבול לכל תעלול, במיוחד בעיצומה של מלחמה. אבל הם דואגים מדי פעם להזכיר לזמיר שהוא רק פקיד שלהם: בסיום שירותו החפוז של דניאל הגרי, בהטלת האחריות עליו לנעשה בעזה, בזובור פומבי של ישראל כ"ץ, במינויו של זיני בלא ידיעתו - וכל זה רק בחודשיים הראשונים לכהונתו. לנתניהו לא הייתה שום בעיה עם דרך מינוי הבכירים במשך עשור וחצי של כהונותיו כראש הממשלה. הוא מינה (לעיתים במישרין, לעיתים בעקיפין) שורה של רמטכ"לים, ראשי שב"כ, ראשי מוסד, יועצים משפטיים, מפכ"לים, אפילו שופטים בבית המשפט העליון. אבל מאז ינואר 2023 הוא מגלה פתאום שהמינויים נכפים עליו, שהם כובלים את ידיו וידי ממשלתו, שיש כאן "דיפ סטייט". בהתחלה זה היה כדי לחמוק מאימת הדין, אחר כך נוסף הצורך לחמוק מנטל האחריות. כל השאר הוא משני ואף חסר חשיבות: האמת והעובדות, החוק והפסיקה, השירות לציבור, טובת המדינה.