ישראל היכתה במה שהיא מכנה "ראש הנחש", אבל קשה להרוג את הנחש האירני – במיוחד כאשר דונלד טראמפ משחק את תפקיד מכשף הנחשים, מנתח דייוויד אינגציוס, פרשן צבאי בכיר בוושינגטון פוסט. הפנייה הדיפלומטית של טראמפ לאירן, תוך ניצול המרחב שמעניקה לו היכולת האדירה של ישראל, היא אחד המהלכים הנועזים ביותר של נשיאותו. אולם, הוא חייב לפעול בזהירות; טעויות בהבנתה של אירן עלולות להוביל לתוצאות הרות אסון.
בנימין נתניהו צריך לקוות שמבצע "עם כלביא" יהיה זה שיסיים את מלחמת חרבות ברזל. סביר להניח שהוא בחר לפעול כעת מתוך הנחה שאירן מעולם לא הייתה כה פגיעה – ואולי גם כדי לנטרל את המהלכים הדיפלומטיים של טראמפ בהם אין לו אמון.
הנעלם הגדול בעימות הנוכחי הוא ארה"ב, שכרגע יושבת על הגדר. הצהרתו של מרקו רוביו עם תחילת המלחמה הייתה קרת-דם בצורה נדירה: "איננו מעורבים במהלומות נגד אירן והעדיפות העליונה שלנו היא להגן על הכוחות האמריקנים באיזור". ככל שהתגובה האירנית תסלים, קשה לצפות שטראמפ יעמוד בפני הלחץ הפוליטי הגובר להתערב לטובת ישראל. בליל שבת (13.6.25) כבר דווח, כי הצבא האמריקני מסייע לישראל בדרכים שלא פורטו.
נתניהו נסע לוושינגטון בחודש פברואר בתקווה לקבל אישור להפצצה על מתקני הגרעין האירניים, אך טראמפ נסוג ובאפריל – כאשר נתניהו לצידו – הודיע שהוא פותח בשיחות עם אירן. התוצאה הייתה משחק "צ'יקן" תלת-ראשי בשבועות האחרונים: ישראל מאיימת במלחמה בעוד ארה"ב חותרת לשלום. דומה היה שישראל חשה מאוימת מהדיפלומטיה של טראמפ לא פחות מאשר מהטילים של אירן, מעיר איגנציוס. בסוף השבוע החליט נתניהו שאינו יכול להמתין עוד וישראל ביצעה התקפה מבריקה.
לשים לב לשלוחות אל-קאעידה
עד הסתיו האחרון, כוח ההרתעה העיקרי של אירן היה ארסנל הטילים של חיזבאללה, אך רובו שותק בידי המתקפות של ישראל, ונשיא לבנון, ג'וזף עאון, הבטיח שארצו תישאר מחוץ לעימות. אבל יש לאירן אמצעים אחרים להגיב, ואחד מהם כמעט ולא זכה לתשומת לב: קשריה עם מי שקשורים לאל-קאעידה. אירן יצרה יחסים טובים עם מנהיג הארגון בפועל, סייף אל-עאדל, שהחליף לפני שנתיים את איימן אל-זאווהירי שחוסל.
סכנה מיוחדת עלולה לנבוע מן המסונפים לאל-קאעידה בתימן, מזהיר איגנציוס. בראשם עומד סאעב בן עאטף אל-אוואלקי, אשר פרסם החודש אזהרה בוטה ל"חלאת האנושות וגדולי הפושעים שלה": דונלד טראמפ, ג"ד ואנס, פיט הגסת' ואילון מאסק. "אין שום קווים אדומים אחרי מה שקורה לאנשינו בעזה"; הוא קרא למוסלמים באירופה ובארה"ב להבטיח ש"לא יהיה שום מקום בטוח ליהודים".
אין ספק בדבר יכולותיה הטקטיות המשובחות של ישראל, אך נראה שגם בהתקפה על אירן – כמו בעזה, לבנון וסוריה – היא מקדישה מחשבה מועטה בלבד ל"יום שאחרי". האם ישראל שואפת לשינוי משטר באירן ולהרחקתה לצמיתות מן המסלול המהפכני? נראה היה שזהו המסר של נתניהו לעם האירני: "זו ההזדמנות שלכם להתייצב ולהשמיע את קולכם", אמר. אך ייתכן שזו ציפייה מוגזמת ויהיה עליו להסתפק בנטרול האיום הגרעיני למשך כמה שנים.
אותם הדברים אמורים לגבי הדיפלומטיה של טראמפ, ממשיך איגנציוס. האם הוא מתכוון לסיים את המלחמה הקרה עם אירן שהחלה במהפכה של 1979, או שוויתוריו כדי למנוע מאירן נשק גרעיני יכניסו את ארה"ב עמוק יותר למעגל ההתקפה-תגובה? כפי שלמדו ישראל וארה"ב במשך עשרות שנים, קל להתחיל עימותים עם אירן; הרבה יותר קשה לסיים אותם.