רשימת ההתקפות האנטישמיות המחרידות בארה"ב הולכת ומתארכת, בגל הגרוע ביותר מזה עשרות שנים. מספר הפשעים האנטישמיים הוכפל ב-2023 לעומת 2022 והמשיך לעלות ב-2024. הסכנה ליהודים, במדידה לחלקם באוכלוסייה, גדולה בהרבה מאשר כל קבוצה דמוגרפית אחרת, מציין ניו-יורק טיימס במאמר המערכת של העיתון החשוב ביותר בארה"ב (14.6.25). יהודי ארה"ב ערים לסכנה. חלקם מחביאים סימני דת; בתי כנסת ובתי ספר שכרו מאבטחים חמושים; מומחי סייבר מחפשים איומים אפשריים. התגובה מצד יתר החברה האמריקנית אינה מספקת, קובע העיתון. ההיסטוריה מספקת לקח עגום: לעלייה באנטישמיות מתלווה עלייה באלימות ובפגיעה בזכויות אדם. חברות שמספקות תירוצים להפגנות נגד מיעוט אחד, אינן עוצרות שם. רבים מבני הקהילה האמינו שארה"ב נטשה את מסורת האנטישמיות, אך כבר נאמר ש"שנתה של האנטישמיות קלה". היא נוטה לצוץ כאשר חברות הופכות למקוטבות ואנשים מחפשים את מי להאשים. אשמה מיוחדת מוטלת על הימין ודונלד טראמפ, טוען הטיימס. נכון, ממשלו יצא נגד האנטישמיות באוניברסיטאות, אך הוא משתמש בה כתירוץ למאבקו נגד החופש האקדמי. שילוב זה עלול להפוך את האנטישמיות לעוד נושא פוליטי, מה שיוביל את מתנגדיו לנפנף אותה כאחת ההמצאות שלו. חמור מכך: טראמפ נרמל את השנאה, בכך שהוא משתמש בשפה בוטה כלפי מהגרים, נשים וטרנסג'נדרים. על-פי נתוני ה-FBI, ההתקפות על שחורים, אסיאתים, לטינים ולהט"בים גברו מאז בחירתו. טראמפ טוען שהוא מגנה את האנטישמיות, אך מעשיו מלמדים אחרים. הוא סעד עם מכחיש שואה והרפובליקנים בחרו אנטישמיים למשרות ממשליות. בשנת 2017 הוא כינה "אנשים טובים מאוד" את הפורעים הגזעניים בשרלוטסוויל, אשר צעקו "היהודים לא יחליפו אותנו". הפודקסטר ג'ו רוגן, תומך מובהק של טראמפ, אירח בתוכניתו מפיצי תיאוריות קונספירציה על השואה ואמר על היהודים ש"הם מנהלים הכל". לאנטישמיות יש בית בעולם של טראמפ. יש לה בית גם בשמאל הפרוגרסיבי, מדגיש הטיימס, אשר דוחה כל צורה אחרת של שנאה. הקמפוסים הפכו בעשור האחרון לדוגמה הברורה ביותר: ב-UCLA, קולומביה, ברוך, דרקסל ופיטסבורג ועוד. סקר העלה, כי סטודנטים המזוהים כליברלים, אומרים יותר מאשר שמרנים שהם "מתרחקים מיהודים בשל דעותיהם". אחד ההסברים להתגברות האנטישמיות הוא חילוקי הדעות סביב מלחמת חרבות ברזל. ודאי שיש הבדל בין ביקורת על ממשלת ישראל לבין אנטישמיות, והטיימס אומר שהוא שותף לראשונה. אבל יש אמריקנים שהלכו רחוק מדי ולא גינו את האנטישמיות בצורה בה הם מגנים בריונות מילולית אחרת, וזה נכון גם לגבי הימין הקיצוני וגם לגבי השמאל הקיצוני.

יותר התקפות, פחות גינוי

תראו את המחאות נגד ישראל בטענה להפרת זכויות אדם, לעומת העדר המחאות כלפי רוסיה, סין או ונצואלה; זהו מוסר כפול. תראו כמה בשמאל שוללים את זכותה של המדינה היהודית היחידה להתקיים, ומביעים תמיכה בחמאס, חיזבאללה והחות'ים. תראו כמה פעמים משתמשים במילה "ציוני" כמילת גנאי. אין השוואות היסטוריות תקפות לאנטישמיות הנוכחית, מדגיש הטיימס. ראשית, ההתקפות הפיזיות רבות יותר ואלימות יותר. שנית, הגינוי חלוש יותר ולעיתים מקומם. בכירים באוניברסיטאות התקשו לגנות את האנטישמיות בלא לגנות את האיסלמופוביה. כאשר היה גל אנטי-מוסלמי לאחר 9/11, הם לא חשו שיש צורך לגנות באותה נשימה גם את האנטישמיות. ומה שמדאיג במיוחד: הרטוריקה האנטישמית מימין ומשמאל כאחד מצדיקה את האלימות. האמריקנים חייבים להיות מסוגלים לזהות את הניואנסים של הוויכוח הפוליטי, לצד הכרה בכך שהאנטישמיות היא בעיה דחופה. היא שונה מאשר גזענות: היא לא יצרה פערים ניכרים בהכנסה, בבריאות ובתוחלת החיים. אבל היא גורמת לכך שהיהודים חשופים לפשעי שנאה יותר מכל קבוצה אחרת: 291 פשעים כנגד כל יהודי ב-2023, לעומת 111 נגד להט"בים, 79 נגד מוסלמים, 7- נגד ערבים ו-64 נגד שחורים. יהודים רבים חוששים לחייהם במדינה בה מעולם לא שיערו שהדבר ייתכן. אין הקשר פוליטי היכול להצדיק את האנטישמיות. הבחירה היא בין גינוי חד-משמעי שלה לבין עידוד התפוצצויות שנאה נוספות.