אולם, מדגיש אקונומיסט, המתקפה הישראלית היא גם הימור עצום. ייתכן שהדחיפות אינה כה גבוהה כפי שישראל טוענת. בחודש מארס אמרה מנהלת המודיעין האמריקני, טולסי גבארד, כי חמינאי לא אישר לחדש את תוכנית הנשק שהשעה ב-2003. גם לאחר המתקפה, טראמפ מאמין שיש סיכוי למו"מ. אם אירן תסכים – והסיכוי קלוש – היא תוכל לתקוע טריז בין טראמפ לנתניהו, שמעולם לא האמין בהסכמים עימה.
המתקפה היא הימור גם בשל השלכותיה האיזוריות והעולמיות האפשריות. אומנם יכולת התגובה של אירן מוגבלת משהייתה, אך היא עדיין יכולה לגרום נזק ניכר, כפי שהוכח בלילות האחרונים. היא יכולה לתקוף את מדינות המפרץ, להפעיל את החות'ים ולנהל מסע טרור נגד מטרות יהודיות וישראליות בעולם. אם המלחמה תהפוך לאיזורית, יהיו לה השלכות על יציבותו וכלכלתו של שאר העולם. ומוזר ככל שהדבר יישמע, גם קריסה של המשטר עלולה ליצור בעיות: אירן היא מדינה גדולה ומורכבת ללא מסורת דמוקרטית, ואיש אינו יכול לדעת מה יצוץ מן הכאוס.
הסיבה העיקרית שמדובר בהימור, מסביר אקונומיסט, היא שאין לדעת האם הוא יצליח. ב-1981 וב-2007 הרסה ישראל את הכורים בעירק ובסוריה וכך בלמה את תוכניות הגרעין שלהן. התוכנית האירנית מורכבת בהרבה: המתקן העיקרי, פורדו, טמון במעבה האדמה וישראל אינה יכולה לפגוע בו מהאוויר (בניגוד לארה"ב). לאירן כבר יש מאגר של אורניום, ואם תאתחל את התוכנית – היא עשויה להיות מאיימת מאשר אי-פעם.
לכן, בהחלט ייתכן שבתוך מספר שנים יהיה על ישראל ואולי גם על ארה"ב לחזור שוב על כל המבצע – וכל פעם קשה מן הקודמת. גם בעולם בו נשברו החוקים הישנים, למתקפות חוזרות ונשנות על מדינה ריבונית יש מחיר דיפלומטי ומדיני ניכר. הן עלולות למתוח את הסבלנות האמריקנית ולעורר התנגדות ציבורית לברית עם ישראל, בה תלויה האחרונה. נתניהו יטען שכל אלו אינם שקולים כנגד הסכנה לקיומה של המדינה; גישת "הכל או לא כלום" זו הובילה את ישראל למלחמות בעזה ולבנון, טוען אקונומיסט.
התקווה היא שתוכנית הגרעין תיהרס לבלי שוב. אבל אם לא, ישראל תצטרך לחיות עם הפרדוקס שיצר נתניהו. בעוד מדינות המפרץ מוכנות לדו-קיום עם ישראל, נטייתו לעימותים מסכנת אפשרות זאת. בניסיון למנוע מן האזור תוקפנות אירנית, הוא מסתכן בהכנסתו למעגל של אלימות הרסנית וחוסר יציבות. גם זה איום קיומי על ישראל.