המלחמה בין ישראל לאירן אינה הפתעה אסטרטגית עבור מדינות המפרץ, שכן הן התכוננו לה מזה זמן, ברמה הצבאית והמדינית. המלחמה גם אינה הפתעה טקטית עבור המדינות, משום שלפחות חלקן היו בסוד העניינים כחלק מהתיאום האזורי בחסות פיקוד המרכז האמריקני שקדם למבצע "עם כלביא", ונועד לסייע בגילוי ויירוט של טילים וכטב"מים אירניים.
נכון לשלב זה, דרך פעולתן של המדינות, בעיקר סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות, תואמת את הקו בו נקטו עד עתה בזירה האזורית בכלל, וביחס לאירן ולישראל בפרט. מטרתן המרכזית היא לנסות ולהישאר מחוץ לאירועים ככל האפשר כדי להימנע מפגיעה.
שש המדינות מיהרו לגנות, כצפוי, את הפעולה הישראלית באירן, בראש ובראשונה כדי לנסות ולהרחיק את עצמן מהאירועים. כולן הטילו את האחריות על ישראל; הביעו תמיכה בחזרה למסלול הדיפלומטי (באופן שגם מתיישר עם מדיניות ממשל טראמפ); טענו שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי ובפגיעה בריבונות אירן; והפצירו בקהילה הבינלאומית לפעול לעצירת העימות. באופן לא מפתיע, הגינויים לפעולה הישראלית הגיעו גם ממדינות הסכמי אברהם.
לצד גינוי ישראל, מדינות המפרץ ובעיקר סעודיה הגבירו את המגעים שלהן עם אירן, ככל הנראה במטרה לבדוק את הדופק האירני, להדגיש שידן לא במעל ואף כדי להעביר מסרים לצדדים שלישיים. הן גם עדכנו ותיאמו עמדות באופן מואץ עם שכנותיהן הערביות. באותו אופן, נערכות שיחות רבות עם מדינות במערב, בראשן ארה"ב. עומאן, שאירחה את שיחות הגרעין בין ארה"ב לאירן (שהופסקו בעקבות המתקפה), אף הודיעה שהיא מנהלת מגעים לעצירת העימות.
מדיניות הדטאנט והפיוס בה נקטו מדינות המפרץ כלפי אירן, סייעה לדעתן בהרחקתן מהמלחמה במשך קרוב לשנתיים, מאז 7 באוקטובר. כעת היא עומדת למבחנה המשמעותי ביותר: התקיפות, המוגבלות בינתיים, של ישראל נגד מתקני אנרגיה באירן עלולות להביא את האחרונה לממש את איומיה ולפגוע במתקנים דומים גם במדינות המפרץ הערביות.
בנוסף, ככל שתתארך המלחמה, ובוודאי שאם ארה"ב תצטרף אליה באופן ישיר, אירן עלולה לפגוע בבסיסים האמריקניים הנמצאים במדינות המפרץ. האחרונות, לפי הדיווחים, ביקשו מבעוד מועד מארה"ב לא להשתמש בשטחן לפעולה נגד אירן – דבר שאינו אפשרי מבחינה מבצעית ושנועד לאותת לאירן שהן ניטרליות – ובכל מקרה, הן מצפות ממנה להגנה מפני כל פעולה אירנית.