ב-12 ביוני התיישב נעים קאסם, יורשו של חסן נסראללה בראשות חיזבאללה, לראיון טלוויזיוני. מאחוריו היו דגל חיזבאללה וסמל לבנון, לא דגל אירן ותמונתו של האייתוללה חומייני. הסמליות הייתה ברורה, כותב אקונומיסט.
כאשר ישראל חיסלה אשתקד רבים מבכירי חיזבאללה, אירן לא נקפה אצבע וכמה מאנשי הארגון ראו בכך בגידה. אבל טהרן מעולם לא התכוונה להגן בגופה על שלוחיה; היא תמכה בחיזבאללה משום שהיה מוכן להילחם בישראל במקומה. היחסים היו כמו בין נשיא לשומרי ראשו: הם צריכים להקריב את חייו למענו, ולא להפך.
ההיגיון הזה מעולם לא הטריד את האידיאולוגים של חיזבאללה ובראשם נסראללה, שהיו מרוצים ממעמדם כאוכפי רצונה של אירן. אבל החברים מן השורה, שספגו אבידות כבדות מול ישראל, לא אהבו את התחושה; הם ציפו שאירן תבוא לעזרתם. תסכול זה צץ במלוא העוצמה ב-13 ביוני, ומה שהגיע מחיזבאללה בתגובה להתקפה הישראלית על אירן היה רק מסר תנחומים רשמי.
חיזבאללה נראה פעם ככוח המרתיע האולטימטיבי של אירן, המסוגל למנוע מישראל לתקוף את מתקני הגרעין. לנסראללה היו 100,000 לוחמים ומאגר טילים. אבל כעת הארגון שותק, ואין לו הרבה ברירות אחרות. המודיעין הישראלי חדר עמוק לשורותיו והיא חיסלה את יכולותיו הצבאיות; נפילתו של בשאר אסד שיתקה את נסיונותיו להשתקם. מאגר הטילים שלו מדולדל ואלפים מלוחמיו נמצאים בעירק, מבולבלים וחסרי נשק. הארגון עבר מן העולם ככוח לוחם ואינו מסוגל להגן אפילו על עצמו.
המגבלות אינן צבאיות בלבד. גם הפוליטיקה הפנימית בלבנון קצצה את כנפיו. הרמטכ"ל לשעבר, ג'וזף עאון, מונה לרמטכ"ל בינואר לאחר שנתיים של שיתוק. הוא נחוש בדעתו לאכוף את מרות הממשלה ברחבי המדינה, על חשבון המיליציות ובהן חיזבאללה. שרידי מנהיגיו יודעים שגרירת לבנון למלחמה יחרוץ את גורלה. אפילו בין חבריו יש כעס על כך שנגרר למלחמה בעקבות חמאס, ולא סייע לשיעים שבתיהם נהרסו בידי ישראל.
השפעתו של חיזבאללה על מוסדות המדינה נעלמת, ממשיך אקונומיסט. אנשיו פוטרו מתפקידים רגישים בנמל התעופה בביירות, הצבא תופס את עמדותיו בדרום. במבט רחב יותר, "ציר ההתנגדות" האירני התמוטט; חיזבאללה, שהיה היהלום שבכתר, אינו מעוניין להילחם ובלעדיו לציר אין התנגדות.
רבים רואים את תחילת הסוף בחיסולו של קסאם סולימאני בידי ארה"ב בשנת 2020. "הוא היה הזיכרון הארגוני, הוא יצר את ציר ההתנגדות", אומר סעיד גולקר מאוניברסיטת טנסי. פעילותה של ישראל בעזה החלישה משמעותית את יכולותיו ההתקפיות של חמאס, ואילו הסניפים העירקיים של הציר מתעניינים יותר בבחירות שיתקיימו בעוד מספר חודשים. בלי סוליאמני, נעלם הדבק שחיבר בין חלקי הציר; יורשו, איסמעיל קאאני, מעולם לא הצליח להיכנס לנעליו. חיזבאללה הפך לעוד מפלגה לבנונית – פצוע, מודאג ומביט מן הצד.