הבעיה עם התפיסה הזאת היא שלאחר ההלם הראשוני, המשטר שיקם חלק משיווי המשקל שלו. בתוך 18 שעות מההתקפה הראשונה, דרג הפיקוד החדש שיגר מאות טילים לעבר ישראל, אם כי המספר ירד מדי יום. מבחינת האזרח הפשוט, לרצון להתקומם יש מגבלות. האירנים ניסו מספר פעמים בעשורים האחרונים והוכו; המשטר חלש, אבל אזרחיו חלשים עוד יותר.
לתנועת ההתנגדות אין מנהיג ומטרות משותפות. המבוגרים נאחזים במנטרה של "מוות לאויב" ובאידיאולוגיה השיעית של הקרבת החיים אל מול תוקפן חיצוני. אם התקפותיה של ישראל יגבו מחיר הומניטרי גבוה יותר (למשל: ניתוק החשמל או המים בקיץ הלוהט), מצב הרוח בקרב המרדנים הצעירים יותר עשוי להשתנות. עלייה במספר האזרחים ההרוגים עשויה להגביר את הפטריוטיות.
לעומת זאת, עלי חמינאי ניסה לאחרונה להדק את השורות. מחלוקות בין הקיצונים לרפורמיסטים איימו לפלג את המשטר, אך אשתקד הוא ארגן את בחירתו של מסעוד פזשכיאן לנשיא. הרפיית כמה מכללי הצניעות וההחלטה לקיים מו"מ עם ארה"ב ולשאוף להשקעות ממנה סייעו להחזיר את הרפורמיסטים למסלול. אחת הבולטות שבהם, פיזה האשמי-רפסנג'אני, בתו של הנשיא לשעבר ואסירה פוליטית, הודיעה החודש על תמיכתה במוג'טבה חמינאי כיורשו של אביו.
הדרשות האחרונות של חמינאי היו מעוררות חלחלה. "לא נפגין שום רחמים כלפיהם", אמר על ישראל ביום בו החלה המלחמה. הוא רמז שיורשיו עשויים להיות גרועים עוד יותר. יועציו אומרים שהללו עלולים לנטוש את ה"פתווה" (פסק ההלכה) שהוציא נגד נשק גרעיני ואשר מנע זאת עד כה. חמינאי אומר שאחריו עלול לפרוץ מאבק אלים בין הקבוצות המתחרות של כוהני דת, רפורמיסטים דמוקרטיים וקציני הצבא, לצד עליית בדלנים במחוזות הכורדיים והאזריים. יש אפילו אפשרות של מלחמת אזרחים, המבעיתה אירנים רבים.
המשמעות של כל אלה היא, שהלעג למשטר בעקבות מכת הפתיחה של ישראל הופך לחשש לגבי המדינה – מסכם אקונומיסט. אירנים מפיצים מפות של השכונות בטהרן הצפויות להתפנות לפני תקיפה ישראלית. השלטונות החלו בקיצוב של דלק. בלא חלופה מנהיגותית ברורה ומתוך פחד עמוק מאי פעם, האירנים תוהים האם לא מוטב להישאר עם המשטר הנוכחי. אבל משטר שאין לו מה להפסיד, עלול להיות מסוכן עוד יותר לאויביו, שכניו ואזרחיו.