מה הלאה? ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר השבוע, כי ישראל מחויבת להשיג את יעדיה באמצעות הסדרה מדינית או בכוח. הוא לא פסל אומנם את האפשרות להסכם שיבטיח את הישגי המערכה, אך הדגיש, כי בהיעדרו – הישגים אלה יישמרו באמצעות אכיפה מתמשכת, "בדיוק כפי שאנחנו עושים בלבנון".
אין כלל ודאות שאירן מעוניינת בשלב זה לשוב למסגרת הסדרית, במיוחד לא לכזו שתדרוש ממנה ויתורים הנתפסים בטהרן ככניעה לתכתיבים אמריקניים, ובראשם שלילת יכולת העשרה בשטחה. יתרה מכך: ספק אם אירן תסכים למנגנון פיקוח חודרני מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שאותה האשימו בכירים אירניים בימי הלחימה בשיתוף פעולה עם ישראל וארה"ב ובהכשרת הקרקע לתקיפות באירן.
האפשרות לחידוש הסכם גרעין מציבה בפני ישראל דילמה לא פשוטה, אף כי ההחלטה הסופית בעניין תלויה בעיקר בהחלטות שיתקבלו בשבועות הקרובים בוושינגטון ובטהרן. מחד-גיסא, הסדרה תאפשר פיקוח הדוק יותר על תוכנית הגרעין. בהעדר הסכם, ישראל תיאלץ להסתמך באופן מוחלט על יכולות מודיעיניות כדי לפקח על התוכנית, ולא בטוח האם ניתן להתבסס על המודיעין לאיתור כל הפרה עתידית אפשרית.
יתר על כן: לא ברור האם ניתן לממש לאורך זמן את המודל הלבנוני (תגובה לכל הפרה). האם ישראל אכן מתכוונת לפעול בכל פעם שאירן תנסה להציב מחדש משגר בבסיס כלשהו ברחבי המדינה? האם תנקוט פעולה נגד כל ניסיון אירני לשקם את מתקני ההעשרה או חלילה לפרוץ לנשק גרעיני?
גם אם בשלב זה נראה שארה"ב וישראל רואות עין בעין את הצורך בבלימת אירן, ספק האם התיאום ההדוק הזה יישמר לאורך זמן והאם העמדה האמריקנית בנוגע לחופש פעולה ישראלי באירן תישאר כזו לאורך זמן, לנוכח שינויים פוליטיים אפשריים בארה"ב בשנים הקרובות או תמורות בסדר העדיפות האמריקני בזירה הבינלאומית.
במציאות כזו, ייתכן שעדיף לחתור להסכם גרעין בתנאים משופרים, שיעגן את ההצלחות האופרטיביות המרשימות של ישראל וארה"ב, ויאפשר להמשיך במעקב הדוק אחר ההתפתחויות בתוכנית הגרעין. אם לא יושג הסכם כזה, ישראל תיאלץ להמשיך במערכה מתמשכת, שתשלב תקיפות קינטיות ופעילויות סיכול חשאיות, כדי למנוע כל ניסיון אירני לפרוץ לגרעין.