בשנה שעברה עמד הגרעון התקציבי של ארה"ב על 7% תוצר, וייתכן שבקרוב יהיה גבוה עוד יותר. One Big Beautiful Bill Act של דונלד טראמפ, המצוי בהליכי חקיקה אחרונים, צפוי לחייב נטילת הלוואות בטריליוני דולרים נוספים בעשור הבא. וארה"ב אינה לבדה – מדגיש אקונומיסט. ממשלות ברחבי העולם העשיר הופכות ליותר ויותר בזבזניות.
הגרעון הצרפתי יגיע ל-6% תוצר, והבריטי לא יהיה קטן בהרבה. ממשלת גרמניה תיטול הלוואות בשווי 3% תוצר. גם המאזן התקציבי של קנדה מתקרב לשלילי. ז'אן-בפטיסט קולבר, פקיד צרפתי בממשלו של לואי ה-14, אמר שגביית מיסים היא "לתלוש מהאווז כמה שיותר נוצות מבלי שהוא יצווח"; כיום הממשלות מאביסות אותו.
ממשלות מצויות בגרעונות מזה עידן ועידנים; לצרפת לא היה עודף תקציבי מאז 1974. ממשלה יכולה גם ללוות וגם לצמצם את חובותיה, אם הכלכלה צומחת מהר יותר מאשר קצב הגידול בחוב. אבל מה שקורה כיום הוא חסר תקדים, משום שמדובר בגרעונות גדלים כאשר הכלכלה צומחת ולא בזמן מיתון. הממשלה הממוצעת בעולם העשיר נוטלת כיום הלוואות לעשר שנים בריבית שנתית של 3.7% לעומת 1% בזמן הקורונה.
בנסיבות אלה, התיאוריה הכלכלית היא שיש לכל הפחות לצמצם את הגרעון; הממשלות מעדיפות להגדיל אותו. רבות מבטיחות להגדיל את הוצאות הביטחון, אך בניגוד לכך – יש החלטות שניתן להימנע מהן. המפלגות ביפן מציעות לחלק מזומן ולקצץ במיסים, לקראת הבחירות לפרלמנט. ממשלת בריטניה ביטלה צעדי חיסכון עליהם הודיעה רק לפני מספר חודשים. קוריאה הדרומית מקצצת את מס הירושה, ואוסטרליה – את מס ההכנסה. גרמניה מתכננת ללוות 800 מיליארד אירו להשקעה בביטחון. שווייץ תגדיל בשנה את תשלומי הפנסיה הממשלתיים.
אחריות פיסקלית היא התאבדות פוליטית
מדוע ממשלות נוהגות בצורה כזאת? בזמן הקורונה פיתחו פוליטיקאים את ההרגל לסייע לעסקים ומשקי בית, מסביר אקונומיסט. האינפלציה שבאה לאחר מכן העלתה את הדרישה לסייע ב"משבר יוקר המחיה". כיום מקווים שליטים רבים להדוף את הפופוליסטים באמצעות פיזור כסף. כאשר פוליטיקאי מציע קיצוץ, מובטח לו שישמע קולות נהי ובכי בלתי פוסקים. אחריות פיסקלית היא התאבדות פוליטית.
עד לאחרונה יכלו ממשלות לנהל מדיניות פיסקלית מרחיבה ללא בעיה. התוצר הנומינלי צמח בשנים 2023-2021 בצורה מהירה יחסית, האינפלציה הייתה גבוהה והריבית הייתה נמוכה. בתנאים אלה, ניתן היה לנהל גרעון סביר ולקצץ בחוב, וכיום החוב של שני שלישים מהמדינות העשירות נמוך משהיה לפני חמש שנים.
כיום הצמיחה והאינפלציה נמוכות, וחישובי אקונומיסט מעלים שהממשלה העשירה הממוצעת חייבת לאזן את תקציבה. בכמה מדינות המספרים אכן משתנים: מאזן הפחתת החוב האיטלקי עבר מגרעון של 3.1% תוצר ב-2023 לעודף של 1.3% השנה, אך אין די בכך. ההתקדמות של ממשלות רבות אחרות קטנה עוד יותר, ומלחמת סחר תאט את הצמיחה, כך שהחוב הציבורי ימשיך לעלות.
זהו עיתוי גרוע. בני דור ה"בייבי בום" פורשים ומעלים את הדרישה לפנסיות והוצאות בריאות. בשנת 2015 צפה המשרד לאחריות תקציבית בבריטניה, כי 2025 תהיה הנקודה בה ממשלות יתקשו להימנע מהגדלת החוב. לכן, מפץ דמוגרפי ובזבזנות פיסקלית נפגשים בצורה לא נעימה. איש אינו יודע האם ומתי המשקיעים יאבדו את סבלנותם ויכפו עלייה בריבית. אבל חייב להיות גבול להגדלת החוב; עודף האבסה גורם לכבד האווז להתפוצץ.