- דניס רוס היה יועץ מיוחד לנשיא ברק אובמה ואחד מוותיקי הדיפלומטים האמריקנים בתחום המזרח התיכון. מאמרו בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
בשעת ערב מאוחרת בדצמבר 1996, במו"מ על הסכם חברון, אמר לי בנימין נתניהו במפתיע שהוא עומד "לעשות מה שבן-גוריון עשה". חשבתי שטעה ואמרתי: "אתה מתכוון לבגין?" הוא השיב: "לא, בגין לא עשה את הדבר הגדול. בן-גוריון עשה". נתניהו אמר לי שיקבל החלטות שיהיו מכריעות כמו של דוד בן-גוריון. הוא עשה זאת, כאשר החליט לתקוף את אירן. עד אז הוא יותר התחמק מהחלטות מאשר קיבל אותן, תמיד שיחק על זמן והאמין שמשהו יצוץ ויחסוך ממנו את הצורך בהכרעות קשות.
מנקודת מבט פוליטית, אסטרטגיה זו שירתה אותו היטב: הוא ראש הממשלה מאז 2009, חוץ משנה אחת. הוא מתעב סיכונים באופן כללי, במיוחד כאשר מדובר בעימותים. כך למשל, הוא העדיף שקטר תספק כסף לחמאס – מדיניות שהתפוצצה ב-7 באוקטובר. גם אז, הימנעותו מסיכונים לא נעלמה מיד. הוא היסס לפעול קרקעית בעזה והמתין 11 חודשים עד שיצא נגד חיזבאללה.
אבל החלטתו של נתניהו לתקוף את אירן הייתה היסטורית והכל חוץ מאשר הימנעות מסיכון. הוא ידע שאירן תכה ושהאבידות עלולות להיות קשות. נתניהו אובססיבי לגבי אירן מזה שנים. יצחק רבין היה הראשון שהעלה את השאלה, אך נתניהו הציג אותה בפני כל נשיאי ארה"ב מאז ביל קלינטון, וגם כאשר היה באופוזיציה.
לפני פגישתו הראשונה עם נתניהו ב-2009, אמרתי לברק אובמה שהנושא הזה חשוב לו הרבה יותר מכל אחד אחר, ושייתכן שיסכים לוותר בנושא הפלשתיני אם אובמה יבטיח לו שארה"ב תדאג שלאירן לעולם לא יהיה נשק גרעיני. באותה עת, אובמה לא היה מוכן ללכת כל כך רחוק. נתניהו התנגד להסכם עם אירן ב-2016, למרות שהוא הגביל אותה לאורניום בהעשרה של 3.67% ובכמות שאינה מספיקה לפצצה אחת, משום שהוא העניק לגיטימציה לתשתית הגרעין הרחבה שלה.
עשור וחצי מאוחר יותר, נתניהו פעל במה שהוא רואה כמשימתו העליונה כראש הממשלה. הוא עשה זאת לאחר שצה"ל, במשמרת שלו, שינה את מאזן הכוחות באזור בכך שמחץ את חמאס וחיזבאללה ומשטר אסד קרס. אך החלטות עוצרות נשימה אלה אינן מעניקות אוטומטית לנתניהו מעמד היסטורי דומה לזה של בן-גוריון. כדי להשתוות אליו, על נתניהו ליטול הישגים צבאיים עצומים אלה ולהפוך אותם לתוצאות מדיניות.
זה אומר: להתמודד עם עזה. כאשר אירן מעורערת, נתניהו יכול להכריז כעת על נכונותו לסיים את המלחמה, בתנאי שכל החטופים יוחזרו. למרות שלאיש אין ספק שישראל תפעל שוב אם חמאס ינסה להשתקם, אך נתניהו צריך להציג כעת תוכנית ליום שאחרי, במיוחד כדי להבטיח חלופה לארגון. נתניהו התחמק מצעד זה בשל שותפיו בימין הקיצוני, אך כעת היתרון בידיו. נתניהו צריך להתחיל בעזה, אך לא לסיים שם. עליו לנפנף את תוכניות שותפיו לגבי יהודה ושומרון, שם הם יוצרים "ריבונות דה-פקטו" כדבריו של בצלאל סמוטריץ' על פלשתינים שלעולם לא יקבלו אזרחות מלאה.
"פתרון של מדינה אחת" אינו פתרון כלל, אלא מתכון למלחמה מתמדת. הפלשתינים לעולם לא יוותרו על זהותם הלאומית וימשיכו להתנגד. התנגדותם תמשיך לעודד הקצנה ברחבי האיזור. מדינה אחת היא איום ברור על ישראל ועל המוסר של התנועה הציונית. בן-גוריון סירב לספח את הגדה ב-1948, משום שראה בכך סכנה להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית ולא יהודית.
גדולתו של בן-גוריון נבעה לא רק מהצלחתו בהנהגת ישראל במלחמת השחרור, אלא גם מהאופן בו עיצב את גורל האומה לאחר המלחמה. אם נתניהו באמת מקווה ללכת בעקבותיו, הוא יצטרך להתבונן אל מעבר לבסיס התומכים שלו כדי להבטיח לישראל עתיד טוב יותר. כדי לעשות זאת, יהיה צורך ביותר אומץ והחלטיות מכפי שהפגין מול אירן. כאשר אני נזכר בשיחתנו מ-1996, אני בטוח שכעת זהו הרגע של נתניהו להגשים את דימויו העצמי ו"לעשות את הדבר הגדול".