זה אמור היה להיות זמן לחגוג: לפני שנה חזרה מפלגת הלייבור הבריטית לשלטון, אחרי כמעט 15 שנה באופוזיציה. אבל יום הולדתה של ממשלת קייר סטארמר צוין במרידה בסיעה ובמרירות, אומר ניו-יורק טיימס. יום ההולדת, 4 ביולי, בא לאחר חודש של מפלות משפילות, והאחרונה הייתה כואבת באמת. הממשלה הודיעה על קיצוצים בתשלומי הרווחה ל-800,000 נכים והייתה בטוחה שעם הרוב הגדול שלה בפרלמנט, ההצעה תעבור בקלות. אבל בעקבות ההנחה שהקיצוצים יורידו 250,000 מהם אל מתחת לקו העוני, קרוב ל-100 חברי פרלמנט התמרדו, הממשלה ויתרה פעמיים והוא עבר בקושי. נכון לעכשיו המשבר נמנע, אך האירוע מסמל את מידת ההתמרמרות האופפת את הממשלה ובמיוחד את סטראמר, שהבטיח "לאתחל את בריטניה". בפועל, הוא מוביל לשקיעה, התמיכה בו יורדת בעקביות הן בציבור והן במפלגה והוא למעשה מתפוגג, לגמרי באשמתו. בזירת הפנים, שיטת הפעולה של סטארמר היא להותיר את הטיפול בסיעה בידי קבוצה של עוזרים. "הוא אף פעם איננו פה, והצוות שלו מתנשא עלינו", התלונן חבר פרלמנט. מספר הבריטים המתארים אותו כ"חסר יכולת", "בלתי החלטי" ו"חלש" הגיע לשיא, ושיעור התמיכה בו – לשפל חסר תקדים. למרות שנותרו ארבע שנים לסיום כהונתו, קיימת תחושה כאילו זמנו של סטראמר הולך ואוזל. הוא בלם את המומנטום שהעניק ללייבור ניצחון מוחץ, כאשר בחר להתחיל את כהונתו בהכרזה ש"המצב יחמיר לפני שישתפר" ובהודעה על קיצוצים בשירותים לציבור. כעת הוא מודה שטעה, אך הנזק נעשה. הביטוי "ממשלה של קדנציה אחת" מרחף מעל, והפרשנים תוהים האם ב-2029 יוכל נייג'ל פאראג', איש הימין הקיצוני, להוביל את מפלגת Reform UK לשלטון. מה שנחשב לבלתי אפשרי, הפך לממשי כאשר הסקרים מלמדים שהוא היה זוכה ברוב אילו הבחירות היו נערכות מחר. סטארמר הודה, שרוב תשומת ליבו הוקדשה לענייני חוץ, אך שם המצב רק מעט טוב יותר. הנימוס שלו נראה מנותק מהזמנים של "אנשים חזקים", כאשר מדינאות דורשת יותר מאשר רק דיפלומטיה מוכחת. תמונתו בפסגת נאט"ו בחודש שעבר, מתכופף לרגליו של דונלד טראמפ כדי לאסוף את הניירות שנפלו לאחרון, מסמלת את מעמדו. חלק מהמצב אינו יציר כפיו של סטארמר, מדגיש הטיימס. לבריטניה היו שישה ראשי ממשלה בתוך עשור, וכיום כל צעד מוטעה עלול להפיל את הדייר הנוכחי במספר 10. חולשה שכזאת חותרת תחת המעמד מבית ומחוץ. והירידה בהשפעתה העולמית של בריטניה החלה כמובן הרבה לפני סטארמר.

אין חזון ברור לבריטניה

אבל סטארמר מתמודד עם בעיה קיומית יותר: מהן מטרותיו ויכולותיו כדמות פוליטית. הוא יצר במכוון תדמית של טכנוקרט חרוץ, עם מעט מקום לרגשות, אמונות ומוטיבציה. התוצאה היא חוסר בנרטיב, אותו ממלאים שרים אחרים המטילים עליו צל הולך וגדל. הללו משתרעים החל ממינויים כושלים (כמו שרת האוצר, רייצ'ל ריבס) ועד למקיאבליסטים (כמו ראש הסגל, מורגן מק'סוויני, שלדעת רבים הוא ראש הממשלה האמיתי). אפילו הרכילות בפרלמנט אינה כוללת את סטארמר, אלא מתמקדת במאבקים במשרד האוצר, שם חוסר הפופולריות של ריבס מוביל לסדרה של התפטרויות, וב"מנטליות הבונקר" בדאונינג סטריט. לא משנה מה קורה; תמיד נדמה שסטארמר נשאר בשוליים. על החסרונות האישיים של סטארמר ניתן היה לכפר בחזון ברור לבריטניה, אבל מפלגת הלייבור אינה מצליחה ליצור כזה. בבחירות האחרונות השמרנים הפסידו יותר מאשר הלייבור ניצח, ומאז המסר המועבר לציבור הוא עגמומי. לעומת זאת, פאראג' מציג שילוב של לאומנות קדחתנית ותקווה לעתיד בהיר יותר – עירוב מפתה בצורה מסוכנת. בעיותיו של סטארמר גדלות מדי יום. השאלה היא האם יוכל לשנות את המגמה ולהופיע בצורה יציבה במרכז הפוליטיקה הבריטית. אם לא, הוא עלול להפוך להערת שוליים בהיסטוריה שאותה אמור היה לכתוב.