אין פתרונות קלים למצב הזה, משום שהוא נובע משורה ארוכה של גורמים שעל חלקם עמדתי, משום שהוא נוצר במשך שנים רבות, משום שהוא משרת לפחות חלק מהפוליטיקאים ומשום שהמענה החוקי-ציבורי-מוסרי להתפתחויות טכנולוגיות תמיד מפגר אחריהן. עם זאת, תשובה חלקית לפחות תלויה בכל אחד מאיתנו, והיא מחזירה אותי לביטוי ששמעתי לפני שניים וחצי עשורים מ
אדם ברוך המנוח, מגדולי העיתונאים בישראל: "מקור סמכות". כאשר אתם מצטטים מישהו, אמר ברוך, תסבירו לקוראים למה דווקא אותו. מה היתרון היחסי שלו, מה המומחיות שלו, מה הרקורד שלו.
בהתאמה לשנת 2025, זו בדיוק צריכה להיות הגישה כלפי מידע בו אנו נתקלים, במיוחד ברחבי האינטרנט והרשתות החברתיות: מהו מקור הסמכות. האם מדובר בכלי תקשורת שידוע מי עומד מאחוריו, שיש לו אחריות פלילית ואזרחית על פרסומיו, שיש לו עבר והווה של אמינות, שהרקע של העיתונאים בו מוכר, שהפרסומים בו מסתמכים על מקורות (גם אם אנונימיים), שהוא מבחין בין ידיעה לדעה. אם כן – אפשר להסתמך עליו. אם לא – מן הראוי להתעלם ממנו. קל וחומר כאשר מדובר במי שכל מה שיש להם להציע הוא ציוצים או פוסטים דלים, המקדמים שמועות וקונספירציות, ללא מומחיות וללא מקורות ברורים.
צריך להבין שעיתונות היא מקצוע רציני והרה-גורל, ושלא מחליפים עיתונאים בבלוגרים וצייצנים – כשם שלא לוקחים אותם במקום רופאים, עורכי דין ומהנדסים. לא מדובר במותרות, לא מדובר בשעשוע. מדובר בליבת יכולתנו לקבל מידע שהוא הבסיס להחלטה – החל מבחירת סרט, דרך רכישת דירה וכלה בהצבעה בקלפי.
כשלעצמי, הייתי מכניס בכיתה א' לימודי מידענות – מהגיל בו הילדים נחשפים לאינטרנט ולרשתות – שכן נכון לעכשיו, אנחנו מגדלים דור עם הכי הרבה מידע והכי פחות ידע. בהנחה שזה לא יקרה, ובהכרה בכך שאנחנו כבר עמוק בתוך הבעיה, על כל אחד מאיתנו לעשות לכל הפחות את המינימום הזה: לסמוך על עיתונות חופשית ומקצועית, גם אם לא תמיד היא מושלמת, גם אם לפעמים הוא אינו מסכים איתה, גם אם צריך לשלם תמורתה. זה בנפשנו, זה בנפש מדינתנו.