בפסק דין תקדימי וחשוב, קבע בית המשפט העליון (31.8.25), כי למשטרה אין סמכות לבצע חיפוש בטלפונים ניידים או במחשבים רק על בסיס הסכמת החשוד, ללא צו שיפוטי מפורש. הפסק התקבל בעקבות עתירה של הסניגוריה הציבורית, שטענה לפגיעה חמורה בזכות החוקתית לפרטיות ולהליך הוגן של אלפי נחקרים מדי שנה. בית המשפט העליון אימץ, ובצדק, את עמדת הסניגוריה, והבהיר: גם אם אדם מסכים לחיפוש במכשירו, נדרש אישור שיפוטי אובייקטיבי, שיבחן אם קיימת עילת חיפוש מוצדקת והאם הפגיעה בזכויותיו מידתית. בכך שרטט בג"ץ קו ברור מול רשויות האכיפה: סמכויות חקירה שיש בהן פגיעה בזכויות יסוד, דורשות הסמכה מפורשת בחוק. אולם, דווקא לאחר פסיקה נחרצת זו, מגיע סעיף הדחייה, שמהווה סדק מטריד בחומת ההגנה על הפרטיות. ביטול הנהלים הפגומים והפרקטיקה הפסולה של חיפוש בהסכמה, ייכנס לתוקף רק בעוד 18 חודשים. כלומר, עולה חשש כי למשך שנה וחצי נוספות תוכל המשטרה להמשיך לבצע חיפושים בטלפונים ניידים ללא צו, על בסיס "הסכמה", אף שפסק הדין עצמו קבע, כי אין לכך בסיס חוקי, ושהפגיעה בזכויות חמורה. ייתכן שבית המשפט עצמו יכול היה לנמק בפירוט רב יותר מדוע נדרשת תקופת היערכות כה ממושכת, שמצדיקה פגיעה חוקתית ברורה אשר תימשך כאמור עוד שנה וחצי. בכך נוצר מצב בעייתי, כמעט פרדוקסלי: מצד אחד, נקבע שהחיפושים אינם חוקיים. מצד שני, הם יימשכו בפועל. אלא אם, וכך ניתן לקוות שיקרה, רשויות האכיפה יאמצו את הפסק מיד. אם לא כך יהיה, השלכה מרכזית של הדחייה היא תקופת "בין ערביים" משפטית ומוסרית, שבה שוטרים ימשיכו לפעול על בסיס נוהל שפסול מעיקרו, ואלפי חשודים יעמדו מול שאלה קשה: האם לסרב לשתף פעולה ולדרוש צו, או להסכים לחיפוש כשהם יודעים שאין חובה חוקית לכך? מה התוקף המשפטי של ראיות שיושגו בתקופה הזו? האם נאשמים יוכלו לטעון בעתיד לפסילת ראיות בגלל שהחיפוש התבסס על הסכמה בתקופת המעבר? מצד אחד, בג"ץ שלח מסר חד וצלול: לא עוד פרקטיקות פוגעניות שאין להן עיגון בחוק. אך מצד שני, עצם הדחייה עלול לשדר מסר מסוכן - כאילו גם כשבית המשפט קובע שמשהו אינו חוקתי, אפשר להמשיך בו עוד זמן רב, כאילו "עסקים כרגיל". בכך, הפסק עלול לאבד מכוחו המעשי בזמן אמת. המילים שצוטטו בפסק הדין ובהן "המדרון חלקלק; אחריתו מי ישורנה", נכונות גם לעצם הדחייה. אם מדרון סמכויות המשטרה מסוכן ללא חוק, הרי שמדרון האכיפה הדחויה מסוכן לא פחות. ייתכן שכוונת בית המשפט הייתה לאפשר למחוקק להסדיר את הנושא בצורה שקולה, אך בינתיים הפגיעה בזכויות תימשך. כעת נותרות שאלות פתוחות: האם הכנסת תמהר לחוקק חוק שיעניק סמכויות חדשות למשטרה, ואילו מגבלות יוטלו עליו? האם בתי משפט יתחילו לפסול ראיות כבר בתקופת הביניים? והאם החשודים, שאין להם ייעוץ משפטי ברגע החקירה, יידעו בכלל שזכותם לסרב? בינתיים, אין תשובה ברורה, רק תקופה של ערפל, שבה ההכרעה הנורמטיבית כבר נפלה, אך השלכותיה המעשיות עדיין מושהות. ובין החוק למציאות, בין הפסיקה לבין היישום עלולים להיפגע שוב אותם אזרחים, שעל פרטיותם ניסה בג"ץ להגן.