חוק יסוד הכנסת קובע ש"הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות". אבל די ברוב של 61 חברי כנסת כדי לשנות סעיף זה; לקואליציה הנוכחית, המגלה יותר ויותר מאפיינים של פשיזם, יש 68. אנשיה כבר מדברים על מסלול שיאפשר לפסול רשימות ערביות ועל הצבת מצלמות בקלפיות במגזר הערבי. התנהגותם מלמדת, שניסיון לפגוע בטוהר הבחירות הוא סכנה מוחשית ומיידית. אם וכאשר זה יקרה, המחסום היחיד יהיה בג"ץ – אבל המשבר החוקתי מוביל למסקנה, שלא תהיה להם שום בעיה להפר גם פסק דין כזה. נניח שהם ירצו להציב מצלמות, בג"ץ יפסול והם יתעקשו; מי בדיוק יכפה זאת עליהם? משטרת בן-גביר? נניח שהם יקבעו שקולות הערבים שווים רק חצי, בג"ץ יפסול והם יתעקשו; מי ימנע זאת? ועדת הבחירות המרכזית שבשליטתם? במקרה שלהם, לא השמים הם הגבול אלא התהום – וגם זה לא בטוח. בתקווה שלא מאוחר מדי, בג"ץ חייב להתעורר ולהבין עם מי יש לו עסק. השופט נעם סולברג הביע תקווה שלא יהיה צורך בהבהרות נוספות לגבי האיסור לפגוע במיארה. אז הביע. לוין ושות' מצפצפים. במבט מן הצד, דבריו נראים כתמימות של מי שמאמין באמת ובתמים בשמירה על כללי המשחק הבסיסיים ביותר. ובכן, כבודכם, אתם ואנחנו לא שם. את כללי המשחק הם קובעים לעצמם ומשנים אותם לפי צרכיהם. לא בטוח שבארגז הכלים של בית המשפט העליון יש מענה להתנהגות כזאת. ייתכן שאנחנו במצב בו מישהו חותך אותנו בכביש במהירות 150 קמ"ש, וכל מה שנשאר לנו לעשות הוא לקלל בשקט. אבל חייבים לנסות. הגיע הזמן להכריע האם שרים כפופים לכללי בזיון בית המשפט. ההיגיון הפשוט משיב בחיוב: הם אינם מעל החוק, והפרת צווים ופסקי דין אינה יכולה להיחשב לפעולה שעליה יש להם חסינות. החסינות נועדה למנוע מהשלטון להתעמר באופוזיציה, לא לאפשר לשלטון להתעמר בשלטון החוק. סביר להניח שפרשנות מרחיבה, ובעיקר כזאת שתבין שאנחנו מצויים עמוק במצב של דמוקרטיה מתגוננת, תקבע שניתן לפעול בהליכי ביזיון נגד לוין ודומיו. באותה מידה סביר להניח, שאם יוטלו עליהם קנסות – הם לא ישלמו אותם. אבל אז יהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו, ואשר איננו שייך למי שהערצתם לנתניהו מעוורת אותם, שהממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה על עמוד היסוד של המדינה, של כל מדינה: חובת הכל לציית לחוק ולבית המשפט. ואם זה לא יביא להפלתה – אזי כנראה שבאמת כבר איננו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית.