האחריות של אולמרט

אהוד אולמרט חייב להחליט אם הוא ראש ממשלה או עורך דין. בתחילת הקרבות ניכרו בו, באולמרט, סימנים מובהקים של מנהיגות, שמלכדת סביבה קונצנזוס רחב ומובילה את העם והצבא למלחמת מגן, מן הגורליות שידענו. אלא, שככל שנוקפים הימים והכרעה אין, הולך ומתעורר רושם ברור: ראש הממשלה טרוד, יתר על המידה, בשאלות הקשורות לגורלו האישי למקרה שתוקם ועדת חקירה. מתקבל רושם, לפיו, דואג אולמרט למסמך את עצמו למקרה של כישלון, חלילה, במערכה. זאת, על-מנת שיהיה קשה לייחס לו אבהות לכישלון - אפילו בבדיקת רקמות. קשה להבין את טענתו, החוזרת ונשנית, לפיה, עד היום טרם הוצגה בפניו תוכנית מבצעית לכניסה קרקעית עמוקה ללבנון. הדבר נראה כניסיון לקבע בתודעת הציבור גירסה שתסייע לו, כך הוא מאמין, להדוף האשמות בדבר אחריות אישית לכישלון. אבל הציבור, אדוני ראש הממשלה, רוצה להאמין כי הממשלה, שאתה עומד בראשה, אינה ועדת מכרזים, והצבא אינו קבלן עבודות עפר, האמור לשלשל לתיבת המכרזים הצעה בשלושה עותקים. הציבור, אדוני ראש הממשלה, רוצה להאמין, כי שלושת הקברניטים המובילים את המערכה - רה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל - מקיימים ביניהם באופן שוטף סיעור מוחות, הכל כך חיוני במצבי משבר, ומגבשים ביחד את ההחלטות הגורליות. הציבור לא יקבל בשום אופן מצב, במסגרתו רה"מ, האיש הניצב בראש הפירמידה, יאמץ לנוחיותו האישית את תופעת "הראש הקטן", ויטען - כמיתמם, ותוך הפגנת פסיביות מדאיגה - כי עד היום לא הוצע לו מבצע בסדר הגודל המדובר. כי הציבור רוצה מנהיגות!